מחווה לוירג'יניה וולף

השמש נאבקה ללא הועיל, ולבסוף נכנעה ושקעה באופק הטובעני וזרקה
שיבה כתומה ביום המסתיים. שני עמדה לצד הכביש והליטה בידה על
פניה. היא הניפה את ידה האחרת הרחק מהגוף כדי לעצור טרמפ.
מכונית פרטית בצבע כסף אותתה וירדה לאטה לשוליים בקול גריסה
וחיכוך, מין קול "כחחח" כזה שמכוניות שנוסעות לאט על חצץ
מפיקות, וכחכחה עד לעצירה מוחלטת. היא רכנה לעבר החלון שנפתח.
"לגבעת ברנר אני צריכה", אמרה בטון חלוש של שאלה.
נהג האוטו היה בגיל העמידה. "אני מגיע קרוב בכל מקרה, אני אקח
אותך", אמר בחביבות כנה.

בפנים השתרר שקט. פרט לנהמות המנוע לחלופין ולאוושות המכוניות
החולפות המסתננות מבעד לחלונות השתיקה שלטה. הדממה השרתה
אי-נוחות.
"הרדיו התקלקל", אמר וחייך במבוכה. הביך אותו שעוד לא תיקן את
הרדיו אפילו שכבר היה מקולקל מספר ימים. מוזר, חשב, מדוע דבר
כזה מביך אותי? בדיוק אז שם לב שסך-השמש עדיין מורד, אפילו
שהשמש שקעה כבר לפני זמן-מה. הוא הרים אותו בתנועה שניסה מאד
לגרום לה לא להיראות מתנצלת.
נחמד מצידו להתנצל על השקט הזה, חשבה, ושתי המלים הבודדות האלה
שאמר נשמעו לה כמו הזמנה ביישנית לשיחה - דווקא מפני שהיו
בודדות ומבודדות בדממת הנסיעה.
"אני שני," ניסתה, "וולף". תוספת שם המשפחה נראתה לה מלאכותית
ולא מתאימה, כמו ידית מיותרת על קערה. אוך! למה אמרתי את זה,
התחרטה. עכשיו התוויתי מסלול פורמלי כזה לשיחה. מסלול ה-"מכירה
את זה וזה?... אהה, נפגשתי איתו בנסיבות כאלה וכאלה... כן,
נתקלתי בזה בעבודה..." מסלול הסמול-טוק והצחוק במקומות
הנכונים. אז התנערה מההפוגה שיצרה. אי-אפשר להציג את עצמך בשם
בלבד לאדם זר לחלוטין, נזפה בעצמה. לכן המשיכה, "אני משרתת
בגלילות - פקידה במודיעין," ונגעה בכומתה והפנתה את המבט אליו,
ומאחורי החיוך הממותן והענייני שחייכה מבלי להראות שיניים,
מצפה לתגובה, חשבה: אבל זו לא מי שאני. שם משפחה, עיסוק - כל
אלה לא מייצגים אותי בכלל. הם בכלל לא נותנים את הרושם הנכון.
הצבא הוא לא חלק גדול ממי שאני, והעבודה שלי לא אומרת עלי
הרבה. הו, למה אי-אפשר להיפגש ולהציג את עצמי ככה: "לי קוראים
שני. אני נורא אוהבת את החורף ומסקרנת אותי מאד תקופת הילדות?"
זה היה יכול להיות קסום ומיוחד, וגם כל-כך אמיתי ונכון יותר!
"מ-הם", הנהן, "אני יואב."
שני חשבה שלכל הפחות הוא החסיר את שם המשפחה שלו - סימן טוב.
"אני גר במזכרת-בתיה", סיים.
זה לא אני, הוא חשב. למה לא סיפרתי לה שגרתי במושב חקלאי, ואיך
אני מתגעגע לימים הפשוטים ההם, ולגידול סוסים. זה מי שאני, לא
תושב במזכרת-בתיה, מה שניתן לקרוא במרשם האוכלוסין. אף-פעם
אי-אפשר להציג את מי שאתה באמת. מותר להזכיר רק פרטים מסביב,
פירורי מידע חסר ערך, לא לחשוף מידע משמעותי על עצמך פן תחרוג
מעבר למחיצת הזרות "ההולמת" ותרתיע את בני-שיחך. מי קבע את
המחיצה הנעלמה הזו במקומה? מי חוקק את כל אותם חוקים עלומים
בדבר,
"נעים מאד", קטעה את מחשבותיו כדי לשבור את השתיקה. אני נצמדת
כמעט באופן לא-רצוני לנוסחאות היבשות והריקות האלה שנכפו עלינו
בכוח לא נראה, חשבה.
"זה מה שאת אומרת עכשיו, אבל חכי שתכירי אותי", השיב וחייך,
והיא צחקה צחוק נימוסין קטן ומזויף כי הוא התבדח. הוא הרצין
מעט, ואמר "נעים מאד" בטון המבטל את ההערה הקודמת ומציין
שעברנו הלאה. לו רק הייתי בשיחה שבה צוחקים כשבאמת מצחיק ולא
צוחקים כשלא.
"אז כמה זמן אתם בקיבוץ?" שאל. הייתי רוצה לשמוע ממנה על החיים
בקיבוץ, חשב, איך זה באמת מבפנים. על הדברים האישיים ואיך אורח
החיים השפיע עליה בתור ילדה, אך מה הסיכוי שהשיחה תתגלגל לשם?
שני שמה לב שהוא כלל אותה יחד עם הוריה: 'אתם'. כנראה זה בגלל
גילה הצעיר.
"אני נולדתי בקיבוץ. ההורים שלי באו כשהיו צעירים - בשנות
ה-20. שלהם," הוסיפה, "לא של המאה." והוא חייך במקום הנכון.
יואב סיפר על מישהו שפגש, מאיזה קיבוץ בעמק בית-שאן, שזה היה
הפרט היחיד המקשר אותו לשיחה, ופלפל באיזה פריט מידע תפל:
שהרבה אנשים רואים את הקיבוצים כמקשה אחת, אך למעשה חילוקי
הדעות האידאולוגיים ביניהם ובתוכם היו כל כך חזקים עד שלפעמים
קיבוץ התפצל לשניים רק בגלל חילוקי דעות כאלה. הוא שם לב מיד
שאת פריט המידע הזה הוא העלה לפחות בארבע השיחות האחרונות שבהן
הוזכרו קיבוצים באיזושהי דרך. לאנשים יש דברים שהם מחכים להגיד
בשיחה, כי הם חושבים שאלה דברים אינטליגנטיים או שהם משקפים
ידע בתחום מסוים, ואז הם רק מחכים להזדמנות להגיד את הדברים
האלה. יואב התבייש בעצמו שהוא הידרדר למנהג הזה, הרגיש שהוא
נטמע בקהל גדול שהוא לא רוצה להשתייך אליו.
הוא המשיך בסיפור, וחשב שהיה רוצה להריץ את בזבוז הזמן שמהווה
השיחה הסתמית, ולהגיע לחלק המעניין, אחרי היכרות טובה, שבו
אפשר להגיד מה חושבים באמת, עמוק בפנים. למה אי-אפשר לקטוע את
המשפט באמצע, ולהחליף מבט מבין עין לעין, חשב בתסכול, ואז
להגיד "אני לא באמת רוצה לדבר על זה. אני רוצה לחלוק איתך משהו
שאני חושב עליו הרבה זמן ובאמת מעסיק אותי, ולא לדבר על מה
שקרה לי לפני כמה ימים ואשכח בעוד כמה שבועות." זה פשוט לא
נעשה בסיטואציה חברתית. גם אם אגיד את זה ואז אחלוק משהו באמת
מעניין, והיא תתעניין באמת ותיגאל מהשיממון שבשיחה הנוכחית
(שכן הוא היה בטוח שגם היא משתעממת מהשיחה והם מייחלים יחד
בנפרד לשיחה משמעותית יותר), עדיין סביר להניח שהיא תחשוב שזה
מוזר, ובטח תשיב בשתיקה רועמת ולא תשתף אותי במחשבותיה: זה לא
מקובל לשתף מישהו אחר שאתה לא מכיר היטב בעובר בראשך - ואין
סיבה! רק מחשבות פריפריאליות חסרות השלכות מהותיות, או אמיתות
שחוקות ומוסכמות על הכל - אלה הכללים. רק דברים שקרו לך כשרים
לשיתוף, ולא תהיות או מחשבות. הכל ובלבד שלא לחשוף שום מידע
אישי עליך. אלה גבולות תחום שיחתנו. שום דבר שנוי במחלוקת, שום
דבר מעניין.
אם רק הייתה היא מתחילה, חשב, זורקת לי משהו מהותי, לא הייתי
משיב פניה ריקם. הייתי מספר לה איך בילדותי השתוקקתי ללינה
המשותפת בקיבוצים השכנים, לבילוי בעולם עצמאי של ילדים שנצטייר
לי כממלכת חלומות מושלמת, והכי חשוב - הרחק מהוריי. אם רק היא
תתחיל. אך היא לא התחילה, והוא לא השיב, אלא המשיך לספר את
הסיפור.
שני הנהנה בראשה מדי פעם כדי לאותת שהיא עדיין מקשיבה. הסיפור
נגמר ללא עניין מיוחד. שני הגיבה לסיפור באיזו אמת שחוקה
ומקובלת, כדי לא להשאירו תלוי באוויר. אחר חזרה השתיקה. היא לא
כעסה על יואב, אלא התרעמה שמישהו גזר על שניהם את השיחה הזו.
עדיף היה לנו בשקט, חשבה, כל אחד עם מחשבותיו והרהוריו - ודאי
היינו מגיעים לעומק רב יותר של מחשבות. אפילו הזמן היה עובר
מהר יותר.
תסכל אותה שיש נושאים שהיא רוצה לדבר עליהם ולא עולים בשיחות.
היא רצתה לשמוע את תגובותיו ונקודת מבטו - לאו דווקא שלו, אלא
של מי שלא יהיה. היא רצתה לספר לו מה היא מהרהרת על ילדים, למה
היא אוהבת לצפות בהם: הם שקופים חברתית - אפשר לראות בדיוק מה
קובע את ההתנהגות שלהם בחברה: חיקוי של מודל מוערץ, פחד,
מבוכה. הם עוד לא למדו להחביא את נטיותיהם, ולרוב פשוט אומרים
לנו מה הם חושבים, ממה הם חוששים ומה הם באמת רוצים וכך הם
נידונים לכנות שלא מבחירה. זה אחד הדברים שמקלים מאד על היחסים
איתם והופכים אותם למרעננים ולמקסימים לפעמים.
אם רק הייתי יודעת שזה לא יהיה מביך, ושהוא באמת יחשוב על מה
שאני אגיד, ויגיד על מה הוא חושב ולא סתם יסכים ויחייך
בחביבות. אם זה היה מובטח לי הייתי מספרת לו. אבל מה אם הוא
פשוט ישתוק ולא ידע איך לאכול את זה? מה אם הגילוי ייראה לו
מנותק ומוגזם, והוא יסתגר ולא יוציא עוד מילה כל הנסיעה? אולי
זה עדיף על השיחה הנוכחית, הפטירה בראשה, אבל לאמיתו של דבר זו
חזית ריקה של נועזות שלא עמדה לה כנגד חרדה מהמבוכה הצפויה.
היא המשיכה לשתוק.
הם עברו תחת שדרות עצים משני צידי הכביש הצר. ענפיהם האפורים
מתפרשים ומתמתחים אלה לעבר אלה, גזומים בקפידה - כמעט נוגעים
אך אין לאל ידם להגיע.
"יפה פה", היא אמרה.
"כן," השיב לאחר כמה שניות, "בשעות האלה יפה."
הפוגה.
"כן. בשעות האלה יפה", אמרה.
שתיקה השתררה.
"נהיה קריר כבר בערבים."
"מ-הם," השיבה לאחר כמה שניות והנהנה, "כבר מתחיל הסתיו."
"כן. כבר נגמר הקיץ השנה."
עוד מספר שניות נקפו לפני שענתה.
"כן..."

צליל פתיחת המנעול בדלת לידה הפתיע אותה. "כן, כאן אני יורדת,"
התעוררה ממחשבותיה. היא פתחה את הדלת והעיפה מבט אחרון
ביואב,"תודה רבה".
"על לא דבר".
סגרה את הדלת וצפתה במכונית ניתקת ממקומה ומתחילה לנוע. שני
השתהתה לרגע באבק שהעלתה המכונית המתרחקת, באורות אחרונים של
היום הגווע. היא פתחה בפסיעה על השביל לכיוון השער המוכר.

                                 עמק יזרעאל, דצמבר 2006