היא נולדה לזה. צלילי המוזיקה חדרו לעורקיה בזמן תזוזתה על
בהונות. גופה הדק זרם לתוך ההרמוניה... היא ריחפה... עיניה היו
עצומות והיה גלוי לעין השחרור שבתזוזה.. מותחת את גופה בקימור
מושלם, מרחפת בעדינות וגורמת לצופה להיסחף איתה לתוך טירוף
החושים שבמוזיקה ובתנועה...                                  
       
חמש פעמים בשבוע היתה נכנסת לטראנס זה. אחרי ביה"ס, לפנות בוקר
ובשעות הלילה המאוחרות... וגם כשאינה היתה בתוך המסגרת
המחייבת, הקיפה אותה המוזיקה... אך יותר מכל הלחימה על גוף
דקיק וקל, על אנרגיה נמשכת כמעט לא אנושית, הרדיפה אחר שלמות.

                                             
שש בבוקר, קמה דקת הרגליים לשטיפת פנים, צחצוח שינים ושתיית תה
ללא סוכר. מוזיקה בשקט ומדיטציה קלה, אהבתי בה את המדיטציה,
היא יכלה להתחבר לרקמות הכי עמוקות בגופה, בנפשה. מיד לאחר מכן
תמתח את גופה ובמשך חצי שעה תלחם בגמישות הכמעט בלתי אנושית,
תמתח, תתהפך, ובעיקר תלחץ חזק את הבטן פנימה, את הגב קדימה,
ואת לבה ונפשה לחצה לתוך בור שחור.
                                             
בשבע וחצי בבוקר תתלבש הילדה בבגדיה הרגילים, בגד גוף תחתיה
יהיה תמיד, ישמור על הצנימות. בביה"ס תישן הילדה במשך
השיעורים, הרי הלכה לישון מאוחר וקמה מוקדם וגופה תשוש כל
כך... הבחנתי בכך ושאלתי והתעניינתי, והיא הצליחה להסתיר ממני.

ארוחת עשר, כל הח'ברה יוציאו את הסנדוויצ'ים, את המעדנים,
אפילו רק קרואסון. והיא, מים תקנה בקיוסק ותמלא את עצמה, אף לא
פרור נכנס לגופה. וראיתי את זה, היא היתה אומרת שאכלה קורנפלקס
בבוקר, ואני האמנתי...  

שלוש אחר הצהרים, כל הח'ברה באוטובוסים ומוניות - העצלים יחזרו
הביתה, והיא ברגליה הדקיקות תצעד חצי שעה לעבר מסגרת המוות
שלה, היא תשלוף את בגדי ביה"ס ותשאר עם גופה הצנום המכוסה
גרביון לבן ובגד שחור צמוד שלא מצליח לכסות את עצמותיה.
היא תזוז לצלילי הרמקולים ובעיקר לצלילי הנשמה, היא תנשום, אך
בכבדות, היא תהנה, אך גם תכאב, היא תקסים את כל צופיה בקלילותה
באהבתה היא תשבה את כל לב הנמצאים... והיא, עצמה, לא תשלים עם
תוצאות גופה לעולם.                                      
שש בערב, אבוא לאסופה מהבניין בו שהתה כמעט שלוש שעות. סחוטה
תצא לקראתי, תחבקני. אקח אותה לקיוסק הקרוב, אשכנע אותה
לאכול... והיא רק מים תקנה. ראיתי ולא עשיתי כלום..
שמונה בערב, אחרי בילוי קצר עמי אחזיר את אהבתי לביתה שכביכול
שומר. היא תצעד שפוכה לביתה וכאשר תיכנס תחייך להסוואה. תשתה
שוב מים ותמלא את גופה. תחייך לעבר אמה ותעלה לחדרה.
אהבתי הגדולה בתשע בערב לא תפשוט את בגדיה ותיכנס למקלחת, אלא
תחבר את עצמה למוזיקה בשלישית באותו היום ותצנח לתוך גופה
המתפרק ותלחץ ותמתח ובעיקר תלחץ את נפשה לתוך הבור השחור. ואני
את זה - נשבעת אני, לא ידעתי.

יום-יום, חמש פעמים בשבוע, שנה שלמה, ככה נראו חייה של אהבתי
הגדולה. חמישים קילו הפכו לארבעים וחמש אשר הפכו לארבעים
ולשלושים וחמש. עצרתי הכל. יפתי, אינך יפה כבר, כולך עור
ועצמות, אינך חיה, אינך כבר מתנועעת בקלילות אלה נזרקת לאדמה
ובקושי יכולה לקום. אינך כבר קוסמת ושובה את לב הצופים. את רק
מזעזעת אותם בדקיקותך הבלתי אנושית.
אהבתי הגדולה לא יכלה לשאת את גודל האשמות. והתחילה לאכול.
שמא יזדעזעו ממנה... היא רוצה לחזור לשבות את לב כולם, להקסים,
אך אהבתי לא ידעה שאין חוזרים לחמישים קילו מארבעים ביום אחד.
היא אכלה מכל הבא ליד, מרוקנת מקררים, מבטיחה לי שתחזור לעצמה,
ואני איכשהו האמנתי...
היא התחילה להקיא לאחר חיסול מקרר שלם. בטנה הקטנה וקיבתה
הצנומה לא יכלו להכיל את כמויות המזון. היא הקיאה ודמעות שטפו
את פניה. הבינה איפה היא אהובתי. הבטחתי לעזור לה. הבטחתי שנלך
לבית החולים. אהבתי לא יכלה לשאת בכאב...
                     
קחי את ידי, אהובה שלי, ובואי איתי לבית החולים. הלכנו. רופאה
התקרבה אליה והיא נלחצה, תפסה את זרועי והתחילה לרעוד. יפה
שלי, אל תרעדי, אנחנו נעזור לך. אני אעזור לך. אני נשבעתי
שהיא, היא הכל בשבילי. אני אחזיר אותה למוטב. חיברו אליה
אינפוזיה, מזון שתוכל קיבתה לעכל. היא נלחצה, כאב לה לא הצליחה
להבין איפה היא, היא רעדה. אהובתי התפרקה לי מול העיניים וכאב
לי.
עזבתיה. הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיי. עזבתיה לשירותים לשלוש
דקות, שטפתי את פניי ומחיתי את הדמעות. לא רציתי שתראה אותי
מתפרקת. ידעתי כי אני תמיד אהיה חזקה בשבילה.

בחזרתי לחדר קפאתי. תמונה זו לא תישכח מזכרוני לעד. תמונה זו
הרסה את חיי. אני גוויה, אני נשמה פצועה שלא תתאחה לעולם. אני
לב שבור שחציו אבד. אני מלאה בהאשמות עצמיות. אני לעולם לא
אחזור לעצמי... לעולם...                                    
 
אהבתי הגדולה שותתת דם בזרועה, מנותקת בהיסטריה מהאינפוזיה.
אהבתי הגדולה עומדת על חלון חדרה. אהבתי הגדולה סובבה את פניה
אליי ואומרת לי, איני יכולה לשאת בכאב.

נזרקת, עפה לשמיים שלה, פותחת כנפיים וכמו מלאך שנשברו לו
הכנפיים נזרקת מטה...