כותבת משהו. מקלידה, או אולי מנגנת על המקלדת. המילים אינן
משנות אלא רק המוסיקה של המקשים. הנה כל המילים עפות מהמקלדת
ועומדות בתור לספינה לבנה וגדולה שעוגנת על יד החוף, מתנדנדת
מצד לצד קלות.  המילים מדיפות ריח של דיו, ומהצעירות מביניהן
עדיין נושרות פה ושם טיפות של צבע.
יש מילים שעולות לספינה במהירות, קלילות ומובנות מאליהן, יש
שצועדות בכבדות, גוררות אחריהן שורה ארוכה של מזוודות על
גלגלים. יש מילים שנעצרות באמצע הדרך מהחוף לסיפון, וחוזרות
חזרה לחוף לפקודתו של המפקד. לבסוף, כשכל המילים נכנסו לספינה,
הן פוגשות סדרן מהודר בחליפה לבנה ועניבה אפורה, מגוהצת
לתפארת. הסדרן מקריא רשימות של מילים לפי הסדר, ומציב אותן
במקומן. "כל אלה שהקראתי - למשפט הראשון. אלה למשפט השני. אתם?
אתם למשפט השלישי בפסקה הרביעית."
המילים נדחפות להן בדרכן למקום השמור בשבילן. מבין המילים
כולן, ישנן מילים מהודרות ומיוחדות, שמתרווחות להן בשני כסאות
שלמים, כדי שיהיה מקום לאורכן ולמשמעותן המיוחדת. לעומת זאת,
יש מילים פשוטות מאוד.  בתא אחד יושבת חבורה ענקית של
"וגם"-ים, שותים לחיי הדפסת הספר החדש. בקצה התא יושבים שני
"אולי", שנראים מהורהרים מאוד. נראה שמסיבתם של ה"וגם"-ים לא
נוגעת להם כלל. בחדר אחר נראות שתי קבוצות של מילים שמתווכחות
ביניהן. "כן!" צועקים ה"כן"-ים, וה"לא"-ים מחזירים להם ב"לא!",
וכן הלאה. כשהמצב הופך להיות מסוכן לשני הצדדים, אחד
ה"אולי"-ים קם ממקומו ובא ליישב את הויכוח. בתא מהודר יושבת
גברת "לסירוגין" ומסדרת גבות. בעלה, מר "לפעמים", ישן במושבו,
ורק מדי פעם הוא מתעורר ומנסה לשוחח מעט עם אשתו, שמתעלמת ממנו
כליל.
מחוץ לחלון הנוף מתחיל לזוז לאחור. לרגע קט עובר בין המילים
רחש של התרגשות. הנוף מחוץ לחלון משתנה. קודם היו אלה מסדרונות
חשוכים מלאים בתאים אפורים פה ושם, ועכשיו המקום מואר. הכל
שטוח ולבן. המילים על הספינה שטות על פני המסך, פיקסלים
צבעוניים או לבנים נראים פה ושם, וגם הספינה עשויה מהם. מפעם
לפעם הפיקסלים מנופפים למילים לשלום ומאחלים להן המשך שייט
נעים ובטוח.
לפתע ים הפיקסלים נראה כמגיע אל קיצו. באופק המתקרב נראה חוף.
חוף אמיתי לחלוטין. למראה החוף המילים מתרגשות כל כך, שהן
פוסקות מעיסוקיהן הרגילים. ה"אולי"-ים וה"וגם"-ים מתקבצים
יחדיו על יד החלונות, מביטים אל אותו החוף. גברת לסירוגין קמה
ממושבה גם היא, ומעירה את מר "לפעמים" להביט במתרחש. ה"כן"-ים
וה"לא"-ים מפסיקים להתווכח ורצים במעלה המדרגות לקומה העליונה,
אל מתחת לשמיים, כדי לנשום קצת מהאוויר האמיתי, ולראות יחד עם
כולם את המראה המרגש.
החוף שנראה לפניהם הוא מטרת כל מסעם. זהו חוף אמיתי, של מדינה
כלשהי, איזו בדיוק אינם יודעים עדיין. שמו של ספרם מתנוסס,
גדול וחגיגי, על חזית הספינה, והאנשים הקטנים על החוף נראים
כמתעניינים בספינה זו. לבסוף, הספינה עוגנת למרגלות עולם
האנשים, ולאחר רגעים ספורים המילים האלה הן כבר חלק משפת
דיבורם של האנשים. המילים עפות מאדם לאדם, מפה לאוזן, ושמה של
ספינת הספר איתן. המילים מרחפות באוויר, נמסות בתוך המים,
ומטיילות כמעט בעין מפריע בין בית לבית, בין עיר לעיר, בין
יבשת אחת למשנתה.
ובמקום רחוק משם, היא מביטה בחיוך מלא גאווה במילים שיצרה,
ומוסרת להן דרישת שלום. בקרוב תצא הספינה הבאה. ועד אז,
להתראות.