במרחק לחיצה ממני נמצא ההדק החלוד של הרובה הפרימיטיבי שהפקיד
בידי המשמר. לו רק הייתי רוצה, יכולתי בשנייה אחת לטבוח בכל
הצעדה שהלכה מימיני, או לירות לעצמי ברגל, או לפחות לתקוע כדור
בשמן ההוא שלא מפסיק לתת לי פקודות למרות שהוא קטן ממני בשנה
לפחות.
גשם יורד. כל כך חם בחוץ, אבל לו זה לא אכפת, הוא יורד בכל
מקרה. טיפות גדולות נמרצות נופלות מלמעלה, מרטיבות את כל אלה
שאלוהים אוהב אותם, וגם את אלה שהוא לא.
רטט בכיס הימני של החולצה. העולם שוב מנסה לתקשר איתי. עוד
מישהו שמעוניין להזכיר לי את קיומו, זומם להתגנב אל החיים שלי
ולתפוס בהם מקום נוח לצפייה. אני לא בדיוק מפנה את תשומת הלב
אל מה שהוא אומר לי, והוא לא בדיוק שם לב לזה. מעין מחסור כללי
בתשומת לב, אבל גם לו זה לא אכפת, הוא יתקשר בכל מקרה. השיחה
מסתיימת בדיוק בזמן שמאפשר לי להספיק גם להבחין במכונית הדוהרת
לכיווני וגם לסור מדרכה. הנהגת שלווה ורצינית למראה. היא
מובילה את מכוניתה במורד הכביש, כמו נעולה על היעד אליו היא
מייחלת להגיע, מתעלמת לחלוטין מהאפשרות שלה לסטות מעט ימינה
ולשנות לכמה אנשים את המשך חייהם ב360 מעלות, בטוחה בעצמה,
בטוחה כמעט כשם שהיא בטוחה בזה שאם היא תעלה אל גג בית הקומות
בו היא חיה, המחשבה על לקפוץ ממנו אפילו לא תפקוד אותה. בטח
שהיא בטוחה - היא מהאלה שאלוהים אוהב אותם.
המכונית מתרחקת, ואת המבט שלי מושך עכשיו ילד אתיופי קטן. ולא
רק את המבט שלי הוא מושך, אלא גם את החולצה. הוא תולה בי
עיניים גדולות ופנים ספק מרוצות ספק מפוחדות מההצלחה שלו
בלתפוס את תשומת ליבי. הוא מהסס רגע ואז פונה אליי בישירות.
אתה בן או בת? הוא שואל. בממוצע, זו השאלה השנייה ששומעים
מילדים אתיופים קטנים, מיד אחרי שאלת האמונה באלוהים. אלא שזה
החליט לדלג על השאלה הזו, כנראה הניח שאני מהמאמינים. הנחה
לגיטימית, הרי הגשם יורד עכשיו על כולנו.
כמובן שאת ההכרעה בשאלה שהציג בפניי הוא עשה עוד לפני שקיבל
תשובה, הוא הרי פנה אליי בלשון זכר, אבל לו זה לא אכפת, הוא
ישאל בכל מקרה. התעלמתי מהשאלה שלו והוריתי לו לחזור לצעדה.
שיישאר עם הספק. שישאיר אותי עם הספק.
הגשם מתגבר; מטח כבד ועקשני נוחת עכשיו על הרצפה, כאילו מנסה
למחות מעליה כתמים שמנוניים במיוחד שהשאירה אחריה האנושות. מסך
המים חוסם לי לחלוטין את שדה הראייה. כבר אין סביבי ילדים
אתיופים קטנים או מכוניות או צעדה- יש רק אני, הגשם, והרובה
הפרימיטיבי עם ההדק החלוד. זהו, הגיעה השעה. אין עוד לאן
לברוח. הגעתי להחלטה ועכשיו עליי ליישם אותה. היד שלי מרימה את
הרובה הפרימיטיבי, מכניסה אליו את המחסנית, מסיטה את הנצרה
ומכוונת. אין ברירה. אין לי עוד דרך להתמודד עם החיים כמו שהם
עכשיו. משהו קיצוני חייב לקרות כדי שמשהו ישתנה. האצבע שלי
מתהדקת על ההדק. עוד מעט וכל זה ייגמר...
ומיד מתחילה לשיר המקהלה ההרמונית בניצוחי - קול הירייה פותח,
מפלח את האוויר. אליו מצטרפים קולות המוות והדממה לשניות מספר,
עד שמתגבר מעל כולם קולה של הבהלה ההמונית.

הגשם פסק בפתאומיות. לא הייתה לי שום ודאות לקיומו, אבל לי זה
לא אכפת, יריתי לכיוון אלוהים בכל מקרה. לפחות עכשיו כולם
יכירו בוודאות מוחלטת באי קיומו.