היא אוהבת את זה ככה. אחרי שהתקלחה טוב טוב, היא עומדת בחוץ,
הרוח מקררת אותה והחלוק מחמם. החלוק שהיא אוהבת - הורוד שחור
עם הקישוט הלבן מלמטה. מחמם ונעים. ככה היא אוהבת. הרוח מלטפת
את צווארה והיא מסתרקת. לאט - יש לה זמן.
עכשיו רצות לה בראש התמונות. הם התעלסו קודם, והוא ליטף אותה.
נעים לה וחם. היא נישקה אותו והוא נישק חזרה, לא מתוך חוזקה,
עדינות. עדינות.
יובל נכנסה פנימה. נשכבה על הסדין החדש שקנתה לה אמא. סדין
נוראי, הסיבים שלו כמעט חותכים את העור. "זה סדין או סכין?"
היא מצחקקת וקוראת לסיימון, "בוא הנה" היא צועקת "בוא אליי,
בוא לידי". סיימון התיישב לידה במן חוסר רצון, מושך בכתפיו.
יובל צוחקת. "לפעמים אתה כזה ילד". "אני עם ילדה, איך אני לא
אהיה ילד?" ומנשק אותה בצווארה. נשיקה חזקה, נעימה. רק תנשק
אותה בצוואר, ככה היא אוהבת. סיימון הסיט את שיערה הגולש אל
מאחורי אוזנה. יובל חייכה והם שוב התעלסו. הפעם הוא לא היה
איתה, או עם עצמו או עם מישהי אחרת. לא אכפת לה, העיקר שזה
במחשבה. פיסית - הוא איתה. חוץ מזה, אחרי כל כך הרבה זמן שהם
יחד, היא לא מופתעת שזה קורה לפעמים. זהו.
יובל נרדמה. סיימון הולך לחדר האמבטיה, להתגלח. הוא סגר את
הדלת, שלא יפריע ליובל עם הרעש. אפילו אותו מעצבן הרעש הזה.
"מכונה מטופשת" הוא ממלמל לעצמו, דופק את ראש מכונת הגילוח
בשיש האפור-לבן וממשיך. יובל התעוררה רק אחרי שעה, וישר ניגשה
לשידה שלה, מוציאה בלוק כתיבה ועט ציפורן נעים לכתיבה, מניחה
את הניירות על שולחן הכתיבה. פותחת את הבלוק ומביטה באהבה או
חיבה יתרה בציורי הפרפרים הסגולים-שחורים הקטנטנים בצידו
השמאלי העליון של הדף. היא לקחה את העט והחלה בכתיבת שיר. כבר
חצי שנה לפחות שלא כתבה שירים. בינתיים התעסקה רק בסיפורים
קצרים וסתם פרוזות. עכשיו בא לה לכתוב שיר. היא התחילה לכתוב.
השיר ממש זרם מתוכה. כאילו ירקה על הדף ויצאו לה פנינים. מילים
מדהימות, שאולי אף לא הכירה קודם, פנינים. זהו - פנינים. כמו
בשרשרת שקנה לה סיימון לפני שבוע, שרשרת פנינים יפיפייה. היא
שומרת עליה, ותמיד תשמור. כך נשבעה בליבה. אסור שיקרה למילים
שלה, כמו לפנינים, כלום! אסור! אחרת... אחרת... שפשוט לא יקרה
להם כלום. וזהו.

יובל, השקועה בתוך הדף, בלבלה מילים לא ברורות בשפתותיה
המתוקות. ידיה משרבטות כמה מילים. "יופי", היא חושבת לעצמה
"נראה לי טוב". סיימון נכנס בשקט, עם ורד ארוך-גבעול בידיו. שם
את הורד על השידה וניגש אל יובל, לשולחן הכתיבה. הוא ראה את
יובל שקועה במחשבות, בזרם היצירתי שלה, ונשק לצווארה. יובל
יצאה מהמחשבות היצירתיות שלה והסתובבה אל סיימון בחיוך. "איפה
היית, מתוק?" שאלה בתמיהה דואגת. "הופה! אני מתוק! תמיד ידעתי
שיש לי את 'זה'." התפאר סיימון. "נו, די, איפה היית?" יובל כבר
חצי עצבנית, ספק סקרנית ספק מרוגזת. "מה את בלחץ? סתם,
הסתובבתי. ניסיתי להיות רומנטי. ורד" הוא נטל את הורד הארוך
בידיו "בשבילך, יפה!". יובל לא ידעה בדיוק איך להגיב. ורד?!
עבורה. ועוד מסיימון. מעולם לא נתן לה פרחים ובטח שלא ורד. ורד
ארוך. היא התפעלה מהורד, ורד לבן, יפיפה. סיימון לא הבין ממה
מתפעלת יובל יותר: מהעובדה שהביא לה ורד, או מהורד עצמו.

נשמע רעש מהמרפסת. שניהם הסיטו מבטם לעבר המרפסת. הרעש האדיר
נשמע משם. בדיוק מהכיוון הזה. יובל הלכה לבדוק מה קרה שם,
וסיימון הביט בה. "אה! בסך הכל שמשייה גדולה שעפה למישהו
ונתקעה במחסן הפח. איזה רעש שם בחוץ" אמרה יובל, תוך סגירת דלת
הגישה למרפסת. יובל הסיטה את הוילון. אין לה כוח לראות את
העולם.
עם הורד, סיימון והיא עצמה, היא אוהבת. ככה היא אוהבת את זה.
כבר סופה בחוץ. שניהם התיישבו ליד האח. האש חמימה, נעימה.
סיימון סגר את ידיו סביב כתפיה של יובל. פתאום המגע שלו קירר
אותה. תמיד יש לסיימון  מעין חום גוף חם וטוב ונעים. עכשיו
פתאום כולו קר. דווקא עכשיו - כשהיא הכי חמה - חום גופה חם
ונעים לה, ולו קר. ידיו קרות. אבל הוא מחבק אותה. זה מה שחשוב,
החיבוק. סיימון הזכיר לה פתאום את השיר שהתחילה לכתוב. אבל היא
לא יכולה עכשיו. עוד קצת להישאר בחיבוק הקר הזה. לא אכפת לה.
העיקר החיבוק, התנועה האוהבת. אבל את הקור שלו היא לא יכולה
להוציא מהראש.

הטלפון צלצל. סיימון ענה. לעזאזל, עכשיו הוא יצטרך ללכת. יובל
שונאת כשהוא הולך. לא אכפת לה אם חיבוקו קר, או אם הוא חושב או
מפנטז על מישהי אחרת כשהוא איתה. העיקר שלא ילך שוב. סיימון
סיים לדבר. "אני מצטער" הוא מסביר לה "אבל קוראים לי. זה
מהעבודה". סיימון נשק ליובל במצחה. "סליחה" הוא שוב מתרפס.
"תלך. עזוב, זה בסדר, אני מבינה" יובל מצוברחת ורואים את זה
עליה. אבל סיימון חייב לעזוב. שוב "סליחה" ושוב "אני חייב".
והוא זרק את הדלת אחריו.
יובל נשארה לבד. היא שונאת את הלבד הזה. היא חזרה לשולחן
הכתיבה, קרעה את הדף עם המילים, הפנינים שלה, וזרקה אותו על
הרצפה. אחר הרימה את הדף בידה, פתחה את הדלת, עמדה במרפסת
ועזבה את הדף הקרוע, שהתנופף ברוח החזקה, ואחר נחת בחוזקה דרך
כל עשרת הקומות. היא כבר מתארת לעצמה איך היא תיזרק ככה. כמו
הדף, או כמו משקולת נוראה, במשקל 59 קילו. הרוח נחלשה. יובל
במרפסת, נשענת על המעקה הרעוע. היא נכנסה למקלחת. רוחצת עצמה
טוב - טוב, עם בגדים, עם הכל. רוחצת את צווארה בעיקר. ככה, טוב
- טוב, יופי. יוצאת מהמקלחת, מטפטפת מים בכל מקום. יוצאת היישר
למרפסת. הרוח מקררת אותה, בייחוד בצוואר החשוף לכל מי שמתכנן
לפגוע. יובל עוברת את המעקה עם הרגליים ומחזיקה את המעקה רק עם
הידיים, והרגליים עומדות על הקצה של ריצפת הבטון הקשה. עשר,
תשע, שמונה, שבע קומות, שש...
ככה עמדה שעה ומשהו, על הקצה. תוהה, בוהה בקרקע הרחוקה. היא לא
מצפה לחזור. היא כבר יודעת שאין - ברגע שהיא תעזוב את ידה
האוחזת במעקה החלש, הרעוע, זהו- אין דרך חזרה. עד כמה שהייתה
רוצה לראות את סיימון ואת אמא בוכים עליה. אבל היא יודעת שאם
תעזוב את המעקה - היא לא תזכה (או תפסיד) לראות את הסוף של
ההצגה המזופתת של חייה. לא אכפת לה, היא כבר רואה את עצמה
כאילו עוזבת את המעקה ונופלת ארצה. עשר קומות. "תיכנסי! יא
מטורפת!" פתאום צעק לה סיימון בפחד ורץ אליה, אל המרפסת. מרוב
הבהלה כמעט שעזבה את ידה מהמעקה - אבל סיימון תפס אותה שבריר
שנייה לפני זה. הוא תפס לה את היד בחוזקה ולקח אותה, כמו
שלוקחים תינוקת, על ידיו החזקות, השריריות משהו.סיימון נשא את
יובל אל תוך הבית, דירת הסטודיו הקטנה שלהם. סיימון הניח אותה
על המיטה ונשכב לידה. "משוגעת, בשביל מה זה היה?" הוא ספק מחנך
ספק דואג. "אוף, מעצבן אחד" היא חשבה. היא שונאת כשמנסים לרסן
ולחנך אותה. שונאת. "בשביל הרוח" אמרה בחיוך של מטורפת בדרכה
לבית משוגעים, וצחקה מעין צחוק הנאה משוגע שכזה. "את מטורפת,
משוגעת! אבל אני חולה עליך" הוא חייך לעברה ונשק לה בחום
בצווארה.

היא נטלה את ידיו בתוך ידיה ונישקה אותן. ידיים חזקות אלו
עוטפות אותה לילה- לילה בשנתה העמוקה. סיימון חיבק את יובל.
"את המשוגעת שלי. שלי..." ושניהם, מחובקים, שקעו בשינתם
המתוקה. בורחים מהחיים כל אחד לחוד אל תוך היחד שלהם. שלהם.