את יושבת בחדרך וקוראת לי. אני מיד עוזב הכל ובא אליך, מתיישב
לידך, נותן לך נשיקה, אוחז בידך הרפויה, חסרת התכלית. אני שואל
לשלומך מספר פעמים, עד שאת שומעת, ואת משיבה באנחה כבדה
מיואשת. אני רואה לכלוך בעינך, ואני מנקה אותו, את נבהלת -
תמיד הזהרת אותי לא לגעת בעינים, ומולך סבתא, אין לי מילים, את
הרבה יותר מדי חכמה בשבילי - אומרת לי חוכמות שאגיע אליהן רק
עוד שנים רבות, אם בכלל - ואני מקשיב לך בשקיקה, צמא למילים
וסיפורים, צמא לשמוע את קולך, שנשמע אחרון מאי פעם. שואל אם
תרצי תה, וגם עכשיו חוזר על זה מספר פעמים, אבל בלי להגביה
קולי יותר מדי, שלא ידעו מסביב שאת לא שומעת, ויתערבו כולם,
אני יודע שזה מביך אותך. את משיבה בשלילה, וקוראת ללילה, שתכין
לך היא תה, ומציעה לי גם. התה הזה הוא מרכז היחסים שלי ושלך -
סבתא, את התה אני מציע לך כל יום שאני רואה אותך מאז שאת כאן -
מה שלצערי בגלל המדים הפך לנדיר וקצת מגוחך, ואנחנו - היינו
יושבים יחד, סביב התה שלך, סבתא, את שותה ומספרת לי - סיפור
מעיראק, סיפור בו הצלת את העולם שלך - שקרוב אלייך, בלחימה
שקטה ואמת וצדק - שאני מעריץ, סיפור על אכזריות העולם או סתם
איזה ריב טרי או ישן עם אבא. את היכולת שלך סבתא, לכעוס מאד על
אבא שלי ועדין לכבד אותו, ולדעת גם לספר על מעשיו הטובים, תמיד
אעריץ אותך. פעם סבתא, היית אומרת שהתה שלי הכי טוב, שאם אפשר
- שאני אכין לך - ולא אבא או אמא. המציאות הארורה שהרחיקה אותי
ממך, אותך מהחיים, לקחה ממני את הזכות היחידה הזו לעשות לך
טוב, ולך את היכולת לדבר בשטיפות, ולהציף אותי בחוויה הכי
מיוחדת שיש, מנותקת, משחררת מהמציאות היומיומית הכובלת.
את לפתע לוקחת נשימה עמוקה סבתא, והשאיפה שאחרי - חנוקת עצב
שקט - אם עוד היו לך דמעות אני בטוח שהיא היתה ספוגה בן, אך גם
ליגונותיך יש סוף. כאבך חד סבתא, אני מרגיש אותו בכל עצמותי,
עובר דרך ידך אל ידי, אני אוחז את ידך בחוזקה שתזכרי שאני כאן
אוהב אותך, כמו שמעולם לא הצלחתי לומר לך בקול רם, שאת יקרה לי
כל-כך שאני חושב עליך בצבא שלי כמעט תמיד, והמחשבה עלייך
והתקוות לשלומך ובריאותך לא עוזבות אותי לעולם.