אי שם, בתוך מציאות שחורה ועמומה, קצת הזויה ואף מפחידה במקצת,
יש מקום שחור.  במקום זה יש יער שחור שמימדיו כה גדולים
שמטוסים לא עפים מעליו מחשש שלא יוכלו לחצותו,  מכוניות לא
עוברות בו עקב כך שאין בו דרכים או שבילים, ספינות לא שטות
דרכו כי ביער שחור זה אין אף טיפה אחת של מים. החיים נמצצו
מהיער תוך שנים של גסיסה איטית וכואבת. אחדים מספרים כי לפניי
תקופת זמן אותה לא זוכר איש, היער פרח ביופיו, השמש שחייכה
לעצים הירוקים המחייכים עלייה בחזרה השתקפה בנהרות שחצו את
היער במחרוזות של מים שליטפו את האבנים באהבת אם לתינוקה,
ציפורים זימרו את מנגינותיהם הקסומות שמילאו את האוויר בצלילי
החיים.
אט, אט, החל היער להשחיר מבפנים, כמו מחלה החלה להתפשט המגפה
בין העצים ועציצים, חיות וציפורים, נהרות פרחים ואבנים. עונות
השנה התחלפו, וכל שנה התארכו הסתיו והחורף עד ששתי עונות שנה
אפלות אלו השתלטו סופית על היער, לאט לאט קמצוצי חיים אחרונים
דעכו והיער שקע בחשיכה תמידית ואין סופית חסרת הגבולות.

הכול שחור ביער זה, העצים העציצים, צפרדעים ופטריות, גם בנים
וגם בנות, תנינים ואפרוחים, יש גם ילדים מתים וכולם כולם
שחורים.

יער זה קורן אור שחור כמו הלילה שאותו הוא יורק מעבר לגבולותיו
ובו הוא מציף את קרקעות שכניו וחבריו, למרות שאלו כבר עזבו
לפניי זמן רב. אי שם, עמוק עמוק ביער מסתתרת לה בקתה קטנה
ושחורה, שדלתותיה חלונותיה וכל קירותיה שחורים כמו פחם, ועל
הגג השחור יש ארובה שחורה שבימים שחורים במיוחד משחירה את
השמים השחורים אם עננות שחורות ומחניקות.
בבקתה זו גר איש שחור.

נעליו שחורות ועיניו שחורות, גם רגליו שחורות וידיו שחורות, כל
האיש שחור ונפשו שחורה.

בכל המציאות השחורה הזו, השחור מכל זה הוא שמו של איש זה.
בהישמעו רועד היער השחור בפחד של כניעה הערצה מחלה וכאב וכל
המציאות משחירה יותר משהייתה אף אם זה נראה כבלתי אפשרי, לאיש
זה קוראים אדולן.
מר אדולן לא ישן אף פעם אבל כשהוא מתעורר וקם ממיטתו השחורה,
הוא שותה קפה שחור מצחצח את שיניו השחורות מרעים את היער
בצחוקו השחור ואז מתחיל את היום בסבב השחרות.
יום יום, מר אדולן פולט את עצמו החוצה ביריקה שחורה מתוך
המציאות בה נמצא ביתו השחור ומבלי שנשים לב מתגנב לבתינו תוך
שפסיעות רגליו השחורות משמיעות רעשים שחרחרים ומצמררים בראשינו
ונשמתנו. עין לא מזוינת לעולם לא תבחין בקרעים מזעריים אותם
מתיר האיש השחור אחריו, קרעים שנטמעים עמוק  בתוך העולם
הצבעוני והתמים שלנו. אך המיעוט המסוגל להבחין בעקבות של
המשחיר, אלו היודעים והמבינים, רק הם רואים את השינויים אותם
חווים אלו שבביתם עבר. בעת הזמן האנשים מפסיקים להחליף את המים
של הבאנג, מפסיקים לצחצח שיניים ולאכול ארוחת בוקר.. הם ישנים
יותר ויותר וככל שעובר הזמן הם פחות ופחות עוזבים את הבית.
מציאותם הצבעונית הזוהרת מתחילה להתפוגג תוך שהיא נרקבת
ומשחירה מבפנים והם אפילו לא שמים לב לזה כי הם יותר מדיי
שקועים במחשבות ומעשים שחרחרים.

אט, אט, משחירים, מבחוץ ומבפנים, כל גופם הופך שחור ונפשם הופך
לבור.

האיש השחור לא מוותר לילדיו בקלות, הוא אוהב אותם מאוד ושומר
עליהם מכל צבע ומחשבה, יום יום הוא מאמץ עוד עשרות ומאות ילדים
חדשים, כוחו גובר וצחוקו השחור רק משחיר ומשחיר.
לא רק היער השחור פעם חי, כל המציאות העמומה ההזויה והלא מובנת
לאיש פעם שררה בחיים וצבעים, הזריחה והאור חייכו כל יום והקיץ
פרח יחד אם הפרפרים הסגולים והאדומים. אך אם הזמן האנשים
הפסיקו להחליף את המים בבאנג ונכנעו לכוחו הרב והמפתה של האיש
השחור, החלו לסגוד לכוחו הרב, להעריצו ולקרוא בשמו המשחיר
בקול.
אט, אט, אזל הכוח לו זקוקים היו כדי לחייך ולצחוק, לרוץ
ולקפוץ, לרקוד ולשמוח, וכל הנותר בגופם ונפשם היה ריקבון שחור
ואין סופי שלא יודע גבולות.