הקדשתי  סיפור לעצמי. רק לעצמי.

אפריל, 1995.
מסתכל עליי, עם העיניים הירוקות האלה שלו. אני מסיטה מבט. ירון
אף פעם לא בוכה. לוקח את הדיסק של רדיוהד, את החולצה הירוקה
שאני כל כך אוהבת לישון בה, את התיק השחור שלו, הזה עם הסטיקר
של החיוכים.

זה סטיקר שאני מצאתי, בחוף בחיפה. הלכנו שם איזה ערב, הוא מחבק
אותי, אני מתחננת לשק קמח, כי כל היום אני על הרגליים. מת"א
לירושלים, ומירושלים לחיפה. היתה שם איזה מסיבה בחוף, שמענו את
הבקסטריט בויז בווליומים מטורפים. הוא היה צריך לדעת, שאני, אם
אין לי אנרגיות לרקוד כשאני שומעת פופ זול, סימן שאני ממש
עייפה. בסוף הוא עשה לי שק קמח. אבל כדי להגיע לתחנת אוטובוס
היינו צריכים לעבור דרך המסיבה, ועל במת העץ שאילתרו שם כדי
שתשמש כרחבת ריקודים היה מודבק סטיקר צבעוני כזה, עם "תן חיוך
הכל לטובה", ומלא בסמיילים. אני את התיק שלי איבדתי ברכבת בת"א
אז הדבקתי אותו על התיק של ירון. בסוף תפסנו אוטובוס הביתה.
יום מטורף זה היה. גם לי וגם לו היו מיונים מהצבא, רק ששלי היו
בת"א ושלו בירושלים. אז נסענו ביחד, ואמרנו שנקפוץ לבקר את
הכלב שלי שמסרתי לאימוץ כי הוא לא יכל לשלוט על הצרכים שלו,
ולחכות לטיול שאני וירון היינו עושים לו כל ערב, וגם לחנות
פוסטרים שפתחו שם. אז מבאר שבע לת"א, מת"א לירושלים, מירושלים
לחיפה, ומשם חזרה לבאר שבע. כל הכסף הלך על נסיעות. ואת כל
הסיפור הזה של הנסיעות, והכסף, והתיק שאיבדתי, והצעקות מאמא
יום אחרי, על זה שאני לא ישנה אצל ירון יותר, וזה בכלל לא משנה
אם איבדתי את המפתחות, ושאם איבדתי את המפתחות אני צריכה
להודיע לה, כדי שהיא תחליף מנעול, כי הרי ברור שגנבים ימצאו
אותו, יגלו איפה אני גרה, ויבואו להרוג אותה בלילה, את כל זה
שכחתי. וברגע ההוא, כשהוא הרים את התיק מהרצפה, הסתכלתי על
הסטיקר, וחשבתי שזה בטח מבאס נורא להיות סמיילי, כי צריך כל
הזמן לחייך, גם כשנורא נורא עצובים. ושאולי הסמיילים על הסטיקר
כבר עצובים מלא זמן, כי הם בכלל רצו להישאר על במת העץ
המאולתרת בחוף בחיפה, ולשמוע שירים של הבקסטריט בויז.

אח"כ, כשנראה היה שלא נשאר שום דבר לקחת, הוא עמד באמצע החדר,
בין המיטה למערכת, ממש צמוד לגיטרה, והסתכל עליי. מסתכל ומסתכל
ומסתכל. כמו חושב שעם המבטים אפשר יהיה להחזיר את הזמן לאחור.
למחוק לי את כל הזיכרונות הלא טובים, ולהשאיר אותי עם טעם של
עוד, ולא מריר, בפה. אבל המבט שלי עדיין משתדל שלא להתמקד בו,
ומשלא נותרו לי צדדים להפנות אליהם את הראש, מיקדתי את עיניי
בתקרה. וזה במקום להסתכל לתוך העיניים שלו שאף פעם לא בוכות,
ולהיזכר בכל המתוק מתוק הזה שחווינו ביחד. החיבוקים, שיחות
הטלפון לתוך הלילה, ארוחות ערב מדהימות, או בוקר רומנטיות, או
צהריים חטופות. או נסיעות לסוף העולם, ובחזרה, ושקי קמח
למיניהם. אינטימיות כזאת, שלא שווה לוותר עליה בעד שום הון
שבעולם.
את הגיטרה הוא קנה לי, ליומולדת 16 שלי, וגם לימד אותי כמה
אקורדים בסיסיים, ממש בהתחלה, לפני שהאח הגדול של יולי קיבל על
עצמו ללמד אותי.

עומד. מסתכל. אני מסיטה מבט. מוציא את הכרטיסים להופעה של
"איפה הילד?" מהכיס. זאת הרי הסיבה שהוא בא לפה מלכתחילה.
מושיט לי אחד. אני עדיין מסיטה מבט, אז הוא מניח אותו על
השולחן, ממש ליד הקופסא של העגילים, איפה ששוכבת לה בשקט, כמו
מחכה לרגע שבו יפרצו כל הדמעות כדי לנחם, הטבעת מסטיק-שטותניק
שהוא הביא לי פעם, כשנסענו לפסטיגל עם אחותו הקטנה. בדיוק בשיר
של "אתניקס" האיש המוזר עם הפופקורן, והצמר גפן מתוק, והתפוחים
המסוכרים, פתאום הביא לו אותה, כי היא "מיוחדת", ולא סתם טבעת
מסטיק-שטותניק.
היא היתה ורודה וכחולה, צבעי בייבי כאלה, נורא לא מתאימים לי,
כי אני יותר טיפוס של ורוד ושחור אגרסיביים, אבל הוא נתן לי
אותה בכל מקרה, ואמר שזה רק בינתיים, עד שיהיה לו כסף לטבעת
אמיתית.

הדלת נטרקת. בעוד כמה שנים ענבל פרלמוטר תגיד שירון יישאר
הראשון, ושמה שהוא יגיד זה נכון, ושנשארתי לבד, רק עם הזיכרון,
ושזה היה כמו אסון.
אבל אני, עכשיו, לא אמרתי בוא הביתה ירון. אני נעלתי את הדלת,
שנטרקה ממילא, נצמדתי אל הבובה של הפיה הורודה שחסר לה הכוכב
של השרביט, כי הוא הביא לי אותה באמצע גשם זלעפות מטורף,
כשהייתי חולה לפני שנתיים, והיא נקרעה קצת, ובכיתי עד שנגמרו
לי כל הדמעות. אני יודעת בוודאות שהן נגמרו, כי לא בכיתי מאז
אפילו פעם אחת.

יובל אמרה שהיא היתה גרועה, ההופעה. היא גם אמרה שהיא ולירון
חיפשו את ירון שעות, והוא כנראה לא היה. אני לא אמרתי כלום,
הראו את "נדודי שינה בסיאטל" בטלוויזיה.
אח"כ היא שאלה אם בא לי ללכת לראות את "שבעה חטאים" בקולנוע,
ואני זוכרת שהלכנו ופגשנו את ירון וסיוון, ואח"כ הפסקתי ללכת
לקולנוע.

ביום ראשון היה לי ראיון אישי, בקריה בת"א. הפעם נסעתי לבד,
ואת המפתחות שמתי בכיס. באוטובוס לת"א ישבה לידי הדס ג'ינג'ית
היפראקטיבית שלא הפסיקה לדבר על זה שהיא נוסעת לגלח את כל
השיער בגלל שהיא מאמינה שהוא מגביל את החירות הפנימית שלה
והופך אותה לסמל מין. אני רק הנהנתי וחשבתי שבטח ירון יצטרך
להסתפר כשהוא יתגייס, ובדיוק כשהתחלתי לתהות אם הוא עבר את
המיונים שלו, האוטובוס נעצר והוא עלה עליו, כמו כדי לספק לי את
התשובה. הדס הג'ינג'ית הועפה ממקומה, ואני הרגשתי כמו לפני
חודש וקצת, כשנסענו ביחד לים באשקלון, ונשארנו לישון שם על
החוף, ופספסנו מתכונת באזרחות. נסענו ביחד כל הדרך, למרות שלו
לא היה ראיון אישי-שלו יהיה שבוע הבא-אלא סתם אירוע משפחתי.
שאלתי אם זאת הבת דודה שהיתה צריכה ללדת, כי קניתי מתנה
לתינוקת כבר לפני מלא זמן, היה יריד מותגים, ירון קנה לי 3
כריות בורוד סגול וכתום, ואני קניתי שמלה ורודה ומצויצת
לתינוקת המיועדת של ליאור, הבת דודה המקסימה שלו, שאפתה לי
עוגת שוקולד כששכחתי את היומולדת של אמא. הוא אמר שכן ושאני
אקפוץ אליהם אחרי הראיון, אבל השמלה גם ככה לא היתה איתי, אז
אמרתי לו שאני אתן לו אותה בהזדמנות. בלב חשבתי שכדאי שאני
אוסיף לשם כרטיס ברכה קטן, משהו נוצץ, כי ליאור אוהבת, וורוד,
כי זאת בת. אח"כ ירון אמר שהוא אוהב אותי, ושהוא תמיד יאהב
אותי, ושזה הכל טעות, ואנחנו פשוט סובלים בנפרד. אני רציתי
להגיד שזה לא נראה שהוא סובל עם סיוון, אבל הוא קטע אותי-הוא
תמיד היה קוטע אותי, סיוט לדבר איתו בטלפון-ואמר שאני יודעת
שזה לא ככה, ושהיא בן אדם מקסים שנורא עוזר לו, ושכדאי לי
להכיר אותה גם. אני רציתי להעיר לו שאני לא יודעת כלום,
ולשאול אם היא עוזרת לו כמו שליטל היתה עוזרת לו, אז, כשנכנסתי
לחדר שלו ומצאתי אותם עוזרים אחד לשני, במהופך. כמובן שהיה גם
את הצד שרצה להגיד לו שאני בחיים לא אשכח אותו, שאני אוהבת כל
דבר קטן בו, גם את החסרונות, ובמיוחד את הדרך שבה הוא מחבק
אותי, את איך שהוא צוחק, את איך שהוא אומר את השם שלי, ואת איך
שהוא מרים אותי כדי לסתום לי את הפה כשאני מדברת שטויות, או
סתם כדי להראות לי שהוא אוהב אותי, אבל בדיוק הגענו לתחנה שלי
בת"א, אז הלכתי. בדרך החוצה, ראיתי את הדס מתיישבת לידו, מוכנה
כבר עם נאום חסרונות השיער הכה לא משכנע שלה.  

יובל שכנעה אותי לבוא איתם להופעה של משינה בפסטיבל ערד. אני
דווקא ניסיתי להגיד שיש לי שיעורים, ותיאוריה, ועבודה, אבל
ליובל היתה הנטייה המעצבנת לא להקשיב לדבר ממה שאני אומרת,
מלבד מה שהיא רוצה לשמוע. אבא שלה הסכים להסיע אותנו. הלכתי
לישון אצלה, ובבוקר התעוררתי מקול הציחקוקים שעלה מהמיטה שלה,
כשלירון קפץ עליה בשובבות שהיתה נורא מוכרת לי מהעבר. מקור
אותה השובבות עמד בדלת, מתפתה להיכנס, אבל עוצר בעדו עצמו.
וטוב שכך, כי אם לא הוא, אני בטוח לא הייתי עוצרת בעצמי. אח"כ,
באוטו, בדרך לערד, דווקא היה נחמד, ואבא של יובל נתן לה לנהוג
קצת, כי היא בדיוק עברה טסט. אבל כשהיא ולירון נסחפו עם מבטי
המשמעות שלהם בדיוק כשהרמזור התחלף לאדום והיא לא שמה לב הוא
חזר לנהוג. במגרש חניה קלטתי מישהו מסתכל עליי. גבוה, חמוד,
בלונדיני, שיער ארוך. האידיאל שלי מימי כתה ח'. יובל הסתכלה
עליי, ואז עליו, אז שוב עליי. ואז על ירון. אח"כ גם אני
הסתכלתי על ירון, וכל ההתלהבות שלי מהגברבר הבלונדיני התפוגגה
אט אט. הוא בטח לא יכול לעשות שק קמח כמו ירון.
כשחיכינו להיכנס לירון ויובל השאירו אותנו לבד, חשבתי שזה היה
בכוונה, אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון והבנתי שהם סתם רצו
להיות לבד, בטח כדי לא להביך אותי. זה לא נראה כאילו ירון מובך
משטויות כאלה. פעם, כשעוד היינו ביחד [לפני 3 חודשים ושלושה
ימים בדיוק] הוא תמיד היה חייב לנשק אותי בדיוק כשהיינו עם מלא
אנשים. זה היה מפריע לי בהתחלה, ואז התרגלתי, ועכשיו, כשראיתי
אנשים אחרים עושים את זה, זה הפריע לי שוב. ירון עמד, והסתכל,
ואז התקרב, ואז חיבק אותי. אני נמסתי מבפנים, וצעקתי עליו
מבחוץ. אמרתי לו שהוא מכאיב לי, שאני לא רוצה שיתקרב אליי
יותר, ועוד כל מיני גיבובים של שטויות. ואז ירון הלך. לא אמר
כלום, פשוט הלך. כמו אז, כשהוא לקח את כל הדברים שלו מהבית
שלי, החולצה הירוקה ההיא, עם הקופיף החמוד מאחורה. עכשיו אני
ישנה בפיג'מה לבנה ומכוערת עם דובים. בדיוק בשניה שהוא נעלם לי
מהזווית של העין, הרגשתי שאני נדחפת קדימה, כמו סופת בני אדם
ענקית שהעיפה אותי קדימה ורחוק, מירון.

נפלתי על הברכיים. הייתה מישהי מתחתי, מקופלת כולה, ולא הייתי
בטוחה שהיא בהכרה, לא היא ולא החמוד עם הקוקו הבלונדיני שנתקע
לי בין הרגליים, ובאמת שהייתי משחררת אותו בכיף, כי לא ככה
דימיתי את תחילת היחסים שלנו, אם רק הייתי מצליחה להסתובב לצד
השני. לא יכולתי לנשום, הרגשתי ראש של מישהי עם מלא שיער תקוע
לי בבטן, בכל הכוח, והייתי בטוחה שאני הולכת להקיא. ניסיתי
להרים את הראש, אבל מישהו, כבד מאוד יש לציין, היה מונח לי על
הגב. פתאום התחלתי להבין את הפטפוטים חסרי השחר של הדס
מהאוטובוס לת"א לפני חודשיים, שציינה בפני את כל החסרונות
הנוראיים בגידול וטיפוח שיער. ניסיתי לנשום בכל הכוח, מתאפקת
שלא להקיא עליה, זה נראה לי נורא מגעיל, למרות שהטיפול במחסור
בחמצן היה בכל זאת צורך דחוף יותר מאשר היגיינה בסיסית. הצלחתי
להוציא את היד שלי ממתחת לרגל של החמוד עם הקוקו, ואז ראיתי את
טבעת המסטיק שטותניק שלי. לשניה בערך כל העולם קפא, ושעות אח"כ
זה כל מה שהיה לי בראש, מתקתק כמו שעון שנתקע על אותה שעה, תיק
תק שלא מוביל אותי לשום מקום, "ירון ירון, ירון ירון, ירון
ירון".

יולי, 2005:
חתיכת לחם. כוס מים. עיסה לבנה ומוזרה, אולי מתוקה, אולי
מרירה. שונאת אוכל של בית חולים. גם ריח של בית חולים. יש
אנשים שרואים בזה ריח מנחם, של תקווה, של נחמה, אני רואה בזה
ריח של מוות.

"נראה לי שאני אקפוץ למעדנייה למטה, לקנות לך איזה משהו אכיל.
אפילו מנה חמה עדיף על זה" אני מודיעה לאסף בהחלטיות, והוא
מגחך בשקט, בחיבה. אבל באמת שרגל שבורה לא מצדיקה אוכל כזה,
ואני מוכנה לשים כסף על זה שבחדר אוכל של הרופאים והאחיות יש
מזון אכיל הרבה יותר.
"ולמה, למה?!" אני מעלה את שאלת המפתח, בפעם העשירית לפחות,
"הלכת לשחק כדורסל יומיים לפני החתונה שלך?" אני כבר לא
מעוצבנת כל כך כמו שהייתי לפני 24 שעות, כשהודיעו לי שארוסי
היקר שבר את רגלו, ממש לפני החזרה הגנרלית לחתונה שלנו, ואני
יכולה לצחוק בלב שלם מהמצב המגוחך להפליא שנקלענו אליו. גם אסף
צוחק, אבל הוא צחק גם הרבה לפני שאני השלמתי עם המצב, וברגעים
שכאלו התחשק לי לשבור גם את הרגל השניה שלו. אני מדביקה לו
נשיקה חפוזה, והולכת לקנות לשנינו משהו לאכול. בדרך אני עוצרת
במכונת הקפה שעומדת ממש ליד החדר שלו. אני זוכרת איך פעם,
מזמן, לא סבלתי קפה, הוא היה לי מר, מר מדי. "2 סוכר" והמנורה
הירוקה שמעל "קובי משקאות חמים" נדלקת לה. פעם, כשעוד לא אהבתי
קפה, זה היה "נס-משקאות חמים לבית ולמשרד", ואני שתיתי
שוקולטה, אבל זה הרדים אותי, אז עברתי לקפה. אותו מסדרון, אותו
חדר, רק שעכשיו זו כבר לא מחלקת טיפול נמרץ, אלא חדרים רגילים,
לאלו שמצבם יציב. רגל שבורה בד"כ לא מצדיקה אשפוז בבית חולים,
אבל אסף מוכשר בכל מה שהוא עושה, ובנוסף לשבירת רגל ימין, הוא
גם חטף מכה בראש ואיבד את ההכרה. מדהים מה שאפשר להשיג מסל
כדורסל שבור. והסיבה לכך שגבר בן 29, עוד 3 חודשים 30, ייתלה
על הסל כאילו הוא בן 16 לכל היותר, פשוט נעלמת מעיני. ואחרי זה
אומרים שהגיון נשי זה משהו לא הגיוני. כוס הקפה רועדת בידי.
אני עוד זוכרת מי היה ראשון שאמר לי את המשפט הזה, ובאיזה
נסיבות. אני פונה למעליות, ונתקלת בנערה ג'ינג'ית מתולתלת,
שרצה אחרי אלונקה שנגררת במהירות על ידי אח ואחות. פניה
הבוכיים מזכירים לי מישהי, מהעבר הלא מאוד רחוק שלי. גם אז היא
רצה אחרי אלונקה, אבל אז רבים היו האנשים שרצו אחרי אלונקות,
במסדרון הזה בדיוק.
5 ימים. בלי שינה. בלי יכולת ממשית לנשום. כמעט ובלי לזוז. בלי
לבכות. רק קפה, כל כך הרבה קפה, שמאז אני לא מסוגלת להתחיל את
היום שלי בלי לפחות 2 כוסות אספרסו אקסטרה לארג'. אבל מה, רק
עם סוכר, אני לא מוכנה להכניס יותר מרירות לחיים שלי.
לאסף אין הרגלים קבועים שכאלה, אין לו חביתה מועדפת, או קפה
מועדף, והוא לא מבדיל בין דיאט קולה לרגילה, ואם כבר אז גם לא
בין קוקה קולה ל-RC קולה. אני קוראת לזה בורות לשמה. הוא קורא
לזה אי התעסקות בשטויות, אבל השטויות שלו הן לרוב ההנאות
הקטנות של החיים, בשבילי.

2 בלוקים מהבית חולים מצאתי היפרנטו. "פתוח-מיזוג אוויר" היה
כתוב על הדלת, ואני דחפתי אותה בכל הכוח, משתוקקת להתרחק מהחום
שבחוץ. פעם לא היה לי כל כך אכפת מעונות השנה. הייתי כמו כל
אותם בני אנוש רגילים, שכשחם הם רוצים קור, וכשקר חום.
כיום אני מעדיפה לקפוא למוות מאשר להיחנק מחום כמו שיש לנו
בארץ. דווקא פה לאסף יש מועדפת, אם כי אביב היא בהחלט לא עונה
שמייצגת החלטיות מסוימת.
היה נודלס בטעם עוף מוקפץ, פירה עם פטריות, וקוסקוס עם ירקות.
לקחתי את כל השלוש, ובקופה הפלתי את כולם באלגנטיות על הרצפה
כשמישהי עם תלתלים ג'ינג'יים נתקעה בי.

"תתני לי ת'יד שלך. תני לי! עכשיו תסתכלי עליי. הוא יהיה בסדר.
הוא יהיה בסדר, ועומרי יהיה בסדר. אני מבטיחה לך, ואת מבטיחה
לי."

בסרטים הפלאשבקים של הגיבורים תמיד בשחור לבן, עם מוזיקה עצובה
ברקע, ואז הם מתערפלים להם בחזרה למציאות.
הפלאשבק שלי לווה בשיר פופ חדש דנדש, והיה בצבעים שלא היו
מביישים את מיטב טלוויזיות הפלאסמה שיצאו לשק עכשיו, שאחת מהן
שוכבת לה בפנטהאוז שלי ושל אסף, כמתנת חתונה מהוריו, שמקום
מגוריהם כיום הוא הרצליה פיתוח, ופעם ניו יורק סיטי. היא שוכבת
בתוך קופסת קרטון ענקית שממנה היינו בונים בית משחקים לילדים
שלנו, אם היו לנו כמובן. ובמקום התערפלות רגועה למציאות, חטפתי
מכה ממדף הסיגריות שנמצא מעל ראשה של הקופאית התורנית
בהיפרנטו, ומצאתי את עצמי מביטה בעיניה של הדס הג'ינג'ית מלפני
10 שנים. הדס המתה מלפני 10 שנים. הדס שמתה, והשביעה אותי לא
למות בעקבותיה.  
"סליחה" מלמלה הכפילה הצעירה של הדס שרצתה לגלח את כל השיער,
ולא הספיקה. הרעמה הגינג'ית של הילדה הזאת, לא יותר מבת 18,
בלבלה אותי, החזירה אותי אחורה, רחוק מאסף, ומהרגל השבורה שלו,
ומהחתונה שלנו.

בלילה ההוא בבית חולים אני ישבתי ליד ירון, והיא ישבה ליד
עומרי, הירון שלה, ששכב בצד השני של החדר. היה וילון בין 2
המיטות, אבל אף אחת מאתנו לא התכוונה להשתמש בו. לכל אחת מאתנו
היתה שורה שלמה של נדרים שונים, ומלמלנו אותם גם בלב וגם בקול,
כמו תפילה חרישית, שמובנת רק לנו. אני הבטחתי לעבוד את כל
השעות הנוספות ולא לדרוש תוספת שכר משמוליק הקמצן, הבעלים של
הגלידרייה, אפילו שירון תמיד היה אומר לי לא להיות פריירית
שלו. הדס הבטיחה שהיא לא תגלח את כל השיער שלה, ושתקנה את
הברבי הנסיכה היקרה כל כך לאחותה הקטנה, מעיין.  
אח"כ הבטחתי שאני אוותר עליו, וגם על הבלונדיני החמוד ששכב
עכשיו בחדר אחר, בקומה למטה, אפילו שזה לא היה באמת חשוב,
ושאני אתן ליובל את המפרט הסגול שאני הכי אוהבת כי הוא של ענבל
פרלמוטר מהמכשפות, ומצאתי אותו על הבמה בסוף ההופעה שלהן,
כשירון לקח אותי לשם כהפתעה ליומולדת שלי.
הדס הבטיחה שהיא לא תמסור את התוכי שלה לצער בעלי חיים, אלא
תטפל בו עד הסוף, אפילו שהוא נורא מעצבן אותה, אבל עומרי אוהב
אותו. אח"כ היא נתנה לו נשיקה, ואני נתתי לירון. ואז חשבתי על
הסטיקר של הסמיילים שיש לו על התיק, ועל השקי קמח שלו, וכמעט
התחלתי לבכות, אבל אז נזכרתי שנדרתי גם לא לעשות את זה, אז
עצרתי בעצמי מהר.
אח"כ נכנסו לשם 2 אחים, ואחות אחת, ורופאה זקנה, וביקשו מאתנו
לצאת, אבל הדס לא הסכימה כי היא נדרה לא לעזוב את עומרי. אני
נדרתי בדיוק את ההפך, אז יצאתי החוצה, לשתות שוקו, שבמהרה הפך
לקפה מר, כל כך מר.
אמא שלו באה אחרי 4 שעות כמעט, כי היו פקקים, והיא בכתה יותר
מהדס אפילו.
אחרי 72 שעות, הוציאו את עומרי מהחדר מולו ישבנו כל הזמן הזה,
והדס הלכה בעקבותיו. לא לפני שהיא השביעה אותי לא לעשות את
אותו הדבר, כל עוד ירון נשאר פה. היא לא נראתה מפוחדת או משהו,
סתם כמשלימה עם גורלה, מסבירה לי בטון הרציונלי שלה, שלמדתי
להכיר כל כך טוב בשלושת הימים האחרונים, את כל הסיבות
ההגיוניות לכך שאין לה שום סיבה להישאר פה בלי עומרי. אח"כ היא
הלכה לשירותים, ויותר לא ראיתי אותה. אני לא יודעת מה עצר אותי
מלעזור לה. אולי כדורי ההרגעה שיובל ולירון הכריחו אותי לקחת,
אולי ההסברים המשכנעים שלה, אולי הקפה המר. אח"כ ראיתי את
התלתלים הג'ינג'יים שלה על ילדה קטנה שמיררה בבכי, נגררת אחרי
אישה מבוגרת מדי, בעלת תספורת שחורה ונוקשה. היו לה, לילדה, את
אותן עיניים ירוקות מרגיעות, רק שאז הן היו רטובות מדי.

עכשיו לעומת זאת הן כבר התייבשו, והתבוננו במבט מתחנן לעבר
הקופאית בהיפרנטו, שדווקא לא נוהגת לפרוט כסף, אבל היא תשמח
להחזיר לה עודף, אם רק תקנה משהו.
מן מבט מופתע שכזה הפציע על פניה, כמו לא מאמין ברשעות של
אנשים לפעמים, והיא הושיטה את ידה לחבילת מסטיקים, שהיתה על
אותו מדף סיגריות בו נחבטתי דקות אחדות קודם לכן.

"את צריכה את זה לקפה, נכון?" שאלתי אותה בלב, ולמשך כמה שניות
חיכיתי, אולי היא תענה. זה היה טיפשי, כמובן. למרות כל
כשרונותיי הרבים שלי, ליכולת טלפתית עוד לא הגעתי.  "את שותה
אותו הפוך, עם מלא סוכר, כי לא צריך להוסיף מרירות לטעם, כי יש
כבר מספיק בלב?" הוספתי בלב, ופניתי לשלם לקופאית, בשקט.

נובמבר, 1995:
"עוד שבוע, עוד שבוע, עוד שבוע" ההתלהבות של יובל היה שפוכה
בכל פינה חדר. על המיטה, מתחת לשולחן, בתוך כל המגירות, אבל
בעיקר בפח, שהיה מלא עכשיו בניירות ורודים, עטיפות לכל מתנות
הגיוס שהביאה לי. "מחר, מחר, מחר" מלמלתי בשקט, ספק לה, ספק
לי. "את בכלל זוכרת איך מחייכים?" היא שאלה חצי בהתגרות, חצי
ברצינות, ולא טרחתי לענות לה. "יובלי, תדליקי טלוויזיה,
עכשיו!" שמעתי את הקול של לירון בפתחה של הדלת. "אני הזמנתי
אותך?" שאלתי בצחקוק, מוכנה להוכיח לה שאני כן זוכרת איך
מחייכים, זה לבכות ששכחתי איך. "אין פה כבלים", פלטה יובל
באכזבה, כאילו זאת אשמתי שלאימא אין כסף לשלם לערוצי זהב. "יש
רק ערוץ 2, ואני לא רוצה לראות מה אני מפספסת בעצרת, זה סתם
לזרות לי מלח על הפצעים". "את לא מבינה מה מדברים אתך, נכון?!"
לירון התעצבן, והדליק אותה בעצמו. למרות שלא ממש סבלתי אותו
באותה שניה, כי הוא בא מעוצבן, וזה לא מה שמצב הרוח שלי היה
צריך עכשיו, הייתי חייבת להעריך אותו. להדליק את הטלוויזיה
הגוססת שלי היתה משימה לא פשוט כלל וכלל. "היי, אין עצרת" פלטה
יובל בפליאה והקלה, כמו חושבת שבטח דחו אותה בשבילה. "היה
קודם, ראיתי בטלוויזיה בסלון..." אבל לא יצא לי לסיים את
המשפט.
"ממשלת ישראל...בצער רב...יצחק רבין...בתל אביב. יהיה זכרו
ברוך" פלט איזה מישהו מהמסך. יובל ולירון רועדים, מחובקים, בצד
אחד של החדר. אני עומדת רועדת, נופלת, מקופלת, על הפח שעמד
צמוד לשולחן. כל הניירות הורודים התפזרו על הרצפה, כמה קופסאות
התנפצו. לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי. הרמתי את הראש אח"כ,
כדי למצוא את טבעת המסטיק שטותניק שלי מכווצת בתוך עטיפה ורודה
נוצצת על הרצפה, כאילו גם לה כואב. יובל הלכה, פקדה עלי לישון,
ולירון הביא לי חיבוק מיוחד, בטח כזה ששמור רק ליובל.
הוצאתי מהתיק את הדיסק של רדיוהד שתכנתי לקחת איתי ללשכת
גיוס, כי אמרו לי שאני אחכה שעות על גבי שעות, והחלטתי שאני
אסתפק בזה של "מופע הארנבות של ד"ר קספר".
"אל תבכה, תמיד פה, גם אם לא רואים" כתבתי על פתק, שמתי אותו
ואת הטבעת בתוך מעטפה קטנטנה, ואותה בתוך העטיפה של הדיסק.
שלוש בלילה. עוד 4 שעות אני כבר אצטרך לעלות על אוטובוס בדרך
ללשכה. אם הייתי לוקחת מעיל הייתי חוסכת מעצמי הצטננות מיועדת,
אותה אני מרגישה מתכנסת בתוכי, יחד עם הגשם שיורד במורד גבי.
ירון גר מרחק 2 תחנות אוטובוס ממני. אם עושים את זה בריצה,
לוקח רק 10 דקות להגיע. 10 לשם, ו-10 בחזרה, תוך עשרים דקות
הייתי מתחת לשמיכה בבית, משתעלת ומתעטשת. למשפחת לוין היתה רק
מעטפה אחת בתיבת הדואר.

אני לא בטוחה, אבל אחרי ההלוויה, בכיכר המלכים ששמה שונה לכיכר
רבין,  מלווה במפקד שלי, ובעשרות חיילות שהתחילו את הטירונות
שלהן לפני יומיים, ראיתי מישהו בחולצה ירוקה עם קופיף מאחורה,
בלי מעיל, עומד זקוף, כמו מחפש משהו. האגרוף שלו היה קפוץ, כמו
מפחד לאבד משהו יקר ערך. והוא לא בכה.

יולי, 2005:
"שעה, שעה! אני גווע פה". לאסף היתה נטייה לכפיות טובה, אבל
הוא באמת השתפר עם הזמן. צריך להרתיח מים, חשבתי ופניתי לחפש
קומקום, בין כל זרי הפרחים שהיו בחדר. לא חשבתי שמגיע לו, אם
כבר אני זו שהחתונה של התפקששה, עם מי אני ארקוד מחר, אבא
שלו?
"אישרו לו את הנישואים, שמעת?" אסף מלמל משהו לא ברור מהקצה
השני.
"אישרו למי?" שאלתי בהיסח הדעת. הקומקום היה שבור, כמסתבר.
"לאן, לאן הולכים המיסים שלנו?" חשבתי בייאוש, כשהוא ענה.
"יגאל עמיר. אחת, כונפה, התחתנה עם הנבלה, ואישרו את זה
ברבנות."
בום. קטן יותר, אבל מזעזע באותה מידה. כמה עוד כאלה אני אחטוף
במהלך החיים?
"הכל בסדר? הקומקום מקולקל או משהו?" אסף ניסה להחיות את
השיחה, אבל כבר לא היה לו שום סיכוי.
"למעשה, כן. אני אלך לראות אם יש מישהו שיכול...משהו...אחר..."
אני אפילו לא בטוחה שהמלמולים שלי היו בסדר הזה.
בחוץ, בחום הנוראי של יולי, הרשיתי לעצמי לבכות. פעם ראשונה
מזה 10 שנים. לראות שוב את הדס, לחוות שוב את הרצח המזעזע
ההוא, שהרס לי כל סיכוי להתחלה חדשה.
אני אמורה להתחתן, ובמקום זה החתן שובר את הרגל, וברבנות
מחליטים לאשר נישואים של כולרה במקום. איפה הצדק?
פתאום שום דבר כבר לא נראה לי מצחיק או משעשע.
"את בסדר?" שאל קול מהחיים האמיתיים, מישהו שמפריע לי להישאר
בעולם הפרטי שלי, שהתפורר שוב ושוב ושוב, עד שנשארו רק רסיסים,
שחותכים אותי פעם אחר פעם.

לירון לוין היה שיער שחור שנפל על פניו, ואח"כ קצוץ שהדגיש את
עצמות הלחיים שלו, ואח"כ...אני כבר לא יודעת. העיניים שלו היו
ירוקות וחודרות, או לפחות לתוכי. הוא היה גבוה תמיד, והוא ידע
לעשות שקי קמח נורא כיפיים. החיוך שלו היה שילוב של נחמדות
ושובבות, והצחוק שלו היה מתגלגל מכל הלב, ולפעמים, מלחיץ נורא,
כשהוא היה שיכור, או סתם רצה להלחיץ אותי. ירון לוין הבטיח
לקנות לי טבעת אמיתית פעם, ואני הבטחתי לעזוב אותו, לתמיד.
עכשיו ירון לוין עמד לידי, ואני חשבתי על זה שזה בטח נורא עצוב
להיות סמיילי, כי אי אפשר לבכות, גם כשנורא עצובים.

"רותם ויובל. תאומות." חיוך של גאווה זהר על הפנים שלו. פעם
הוא אמר "זאת החברה שלי", ואותו החיוך בדיוק הפציע על פניו,
אבל זה היה פעם, מזמן. "נו, ואת מה, אני רואה משהו מנצנץ לך על
האצבע" הוא חייך שוב, ואז נזכרתי שנטשתי את אסף למעלה, בלי
אוכל, עם רגל שבורה ותחבושת על הראש. ניסיתי לסיים את שיחת
החולין שלנו, ואם כבר אז גם את היום הזה. הוא הכיל יותר מדי,
ואני כבר לא הייתי בנויה ליותר מדי.
"נתראה, וכו'..." התחלתי, ותוך כדי שאני מקללת את עצמי, על
הקלות שבה אני משליכה בפעם השניה מישהו שכל כך חשוב לי, הוא
דיבר. במן היסוס כזה, שלא אפיין אותו, אפילו שאולי דווקא אישתו
כן הכירה את הצד הזה שבו. עברו 10 שנים וירון לוין השתנה.
"את יודעת, לא שכחתי אותך אף פעם. אני זוכר ששכבתי מעולף, חצי
מהאיברים שלי שבורים, וראיתי רק אותך, אפילו ששמעתי המונים
מסביב. אני גם זוכר את הטבעת שלנו, ואת החולצה עם הקוף שאת כל
כך אוהבת, ואת "creep'', זה היה בדיסק שהבאת לי אחרי שהתגייסת.
חיפשתי אותך המון אז, ולא מצאתי. אפילו לא הייתי קרוב. ברחת
ממני הא?"
והנה שוב החיוך השובב שלו. "ירון לוין, התגעגעתי אליך!"
הכרזתי, אבל בפנים חשבתי רק שהוא חיפש אותי, אבל לא נועד
למצוא.
"רק רציתי להגיד לך תודה. אני לא בוכה יותר. בזכותך, בשבילך."
"גם אני לא בוכה יותר", אמרתי, ואז הבנתי באיזה מצב מגוחך אני
נמצאת.
הוא חייך. חיבק אותי, לא חיבוק ירוני, אלה בטח שמורים לאשתו,
סתם ידידותי. מנומס, אם כי היו בו רסיסי עבר בעלי משמעות.
אח"כ הוא המשיך ללכת, ואני חזרתי לבית חולים.
לרגע חשבתי ששמעתי מישהו צועק "נועה", אבל הרגע עבר.
בעצם, הכל עבר. הפסקתי לבכות. הרגשתי הקלה, כמן לבנה קטנה
שירדה לי מהלב.
נועה וירון. ירון ונועה. לא בוכים. לא שוכחים.
מישהו צריך לתקן את הקומקום.

לסיפור שלי אין פואנטה. רק זיכרונות ורגשות.