הקפה מתוק מדי. שעת לילה מאוחרת. העטלפים פונים אלי בתחינה
לישון, טוענים שאינם עומדים בלחץ, משמרות לילה כבדות עלינו, הם
אומרים. לא עושה היגיון כלל. אני לא אחראי עליהם ולפיכך לא
מטפל בבקשתם. מחסור בחפץ חד הנקרא שינה נותן בי אותותיו ומקשה
עלי את ההתהוות. שורת חרקים קטנים ותמוהים תוהים על קנקן שנמצא
על שולחן העץ הנרקב, ומתחילים מסע מפרך אל תוך בדל סיגריה
שנמעך שם לפני שניות מספר. אפוף עשן. בגן טרום חובה היינו
משחקים עם נסורת וילד אחד טען שהוא ראה אנשים אוכלים את זה
באיזו הצגה (אני לא יודע לעמוד על אמיתות הסיפור). טעמתי מזה.
היום יש לי בייגלה בחדר. לב השכנה חפץ בביקור בית זריז ותמים.
לא הלכתי. לאחרונה מבקר בעבודתי איש הדוגל בתרבות בר קיימא
ולטענתו, מי שברשותו גינה מזמין למעשה את כל החרקים והלטאות אל
חיקו באופן שרירותי, מה נקרא. אני לא תומך. החרקים מתרבים,
למראית העין. הקפה נדחק הצידה. השתלטות. לחץ בפנים. החתול מגיע
בריצה בהולה, מתנשף ומנסה לומר שנאמר לו בזה הרגע שסוף חתול
במחשבה תחילה, ושהוא באמת ובתמים היה מעדיף לישון איתי הלילה.
השבעתי אותו שלא ישרוט. ויש לי בית גדול. חתול. מפליא. לא בן
אדם, אבל עדיין מין דבר שזז, וצריך לאכול כדי לחיות. הוא שם.
טיפות מים כבדות נוטפות מלמעלה למטה. מטה מעלה. נזילה שהזנחתי
מהחורף שעבר. לפתע, סטירה מאחורי אוזן ימין. הטחב מציץ משם,
מחייך ברשעות (עם גבות כלפי מטה), מוכיח אותי על עצלנותי
ומכריז שהיעד הבא הוא חדר השינה שלי. השתלטות. הקפה הפך קר
והשיג לעצמו מעין שכבת קרום לבנבנה מן העבר. בנוסף, מטעין כי
הזנחתי. כלום הרתעתי בפניו בעבר על חוסר מוצלחותי בטיפוח מערכת
יחסים, אז מדוע הוא מתריס כלפי כעת. אני לא אוהב לתת דין
וחשבון. עלי להתנצל בפני הקפה. מקווה שהעטלפים יסתדרו. אלך
להרגיע את החתול כעת.