פתחתי בחיפוש קדחתני אחר גמל התובנה, נלחצתי קמעה מהידיעה שהוא
נדיר בשעות הערב. בסופו של דבר, מצאתי אחר, ורווח לי. הוא -
הוא שהביא אותי אל אותו מסדרון מואר לבן בליל חורף קר וגשום,
כאהוב עליי, ואף יותר כשיש מישהי לחלוק איתה ערב כזה.
ישבתי עם שתי חברותיי כשאט-אט החלה נרקמת התאספות קטנה, וניגנו
מעט. היה מאוד נחמד, אך לא היה שם ריכוז. אני לא אוהב שאני
היחיד שמשקיע ונהנה.
תוך נגינה, הגיעה עם עיניה האוקייניות זו שאני כמה אליה, אך
נראה שאין בסיפורנו הדדיות. לפחות לא בסיפורה. ניסיתי ליצור
קשר עין ולדבר אל ליבה דרך הגיטרה, כי באמצעות קולי אני אינני
מסוגל. והניסיון כשל. בשנית. שקר, כי ניסיתי הרבה יותר
מפעמיים. המשכתי בשלי וויתרתי להערב.
כשהחל הקהל מתפזר, הוא הופיע. הבחור המוזר מהמחסן עם החיוך
התמידי המטופש שעל פניו. גם כשברור לכל מתבונן שכלל אין בו
צורך כרגע, הוא שם. הוא מלמל דבר מה והבנתי שהוא רוצה לנגן.
נתתי לו את הגיטרה כי אני לא אוהב שאנשים מחכים לעשות או לספר
משהו כשאני עושה אחד משהזכרתי, כיוון שאז אני יודע שהם אינם
מרוכזים במה שקורה באותו הרגע. משהתחיל לנגן, חשבתי כי אותו
בחור שמן ומזוקן עם חיוך מטופש יפתיע, בניגוד לחיצוניותו
המגושמת, ויתגלה ככישרון מוזיקלי. טעות. אצבעותיו השמנמנות
הפליאו מכותיהן על המיתרים, ונאלצתי להיות שותף לחוסר
האינטראקציה שלו עם הגיטרה. נראה שהיא מסרבת להתפתות לחיזוריו.
הוא החל מנגן בעצלתיים יצירה כלשהי תוך השמעתה במכשירו
הסלולרי, ושמה היה "בורי". תהיתי על קנקן הבחור באמת, אך לא
הצלחתי לראות פנימה באופן ברור. לפתע פנה אליי ואמר, הלוואי
שהייתי בורי. אני מעריץ את החופש שהוא נתון בו, שבעצם הוא לא
נתון בו בכלל, כי כשאתה חופשי אתה לא נתון לשום דבר. התבוננתי
בו בפליאה. הוא זרק את הגיטרה באוויר והיא מצדה מתנפצת לשלושים
חתיכות בהתרסה, כאילו מקצינה את העניין בכוונה ואומרת, נראה
אתכם מתקנים אותי עכשיו, כפויי טובה. עדיף להישאר במצב הזה
מאשר שהדג ינגן עליי. וכשהוא שמע אותה קוראת לו דג, תפס את
אוזניו והסתובב במקום תוך קריאות "בורי! בורי! זה לא סתם דג!
זונה מלוכלכת!". נתתי לו גמל הרגעה ששאלתי ממישהו שעבר בסביבה
דקות ספורות קודם לכן (אני לא מספר כל דבר), והוא התיישב על
הספסל. אמר לי, פשוט כואב לי כל כך לדעת שהן אינן מבינות אותי,
ואני מרגיש בודד בכל האוקיינוס הזה. ואז נעלם לו החיוך.