"הם לא יעשו לנו את זה. הם... הם לא יכולים. זה מרושע מדי,
אפילו בשבילם."

אין שום דבר שדומה לצליל של מילים שמנסות נואשות לעשות את דרכן
החוצה, ונתקעות במחסום הקר והקהה של אי המסוגלות הרגשית. הוא
ניסה לכפות עליהן את רצונו, ניסה לעצב אותן בזוג שפתיים יבשות,
בקול צרוד ממלח ומאוויר דליל ומכאב, אך המילים החליקו ממנו,
ידיהן המטאפוריות צורחות באוויר ומחפשות דרך להיאחז על מנת לא
לשקוע מטה.

היא שנאה את תחושת העקצוץ שבאה עם הדמעות, מתרכזת משני צידי
העיניים, כמעט מוכיחה אותה על כך שהיא מעזה לבכות. עורה היה
חם, ולהיטותו גרמה לדמעות כמעט להתאדות עם הופעתן. הוא ניסה
לשלוח יד ולנגב, כי ידע שזה מה שאמורים לעשות, אבל עד שסגר את
המרחק ביניהם הדמעות כבר היו לכלום.

"את זוכרת את הפעם ההיא שהבאתי לך פרחים?" הוא שאל כמעט ביובש,
דבר שגרם לה להרים את מבטה רק כדי להיות בטוחה שהם זוכרים
ביחד. חיוך עצוב התפשט על פניה.
"שנאתי אותם. זו מחווה כל כך מטומטמת; לא צריך להשחית על מנת
להוכיח אהבה. וחוץ מזה, האצבעות שלך היו מכוסות אדמה ובוץ,
הציפורניים שלך היו שבורות מכל החפירה אחר השורשים, כדי שאחרי
שתביא לי אותם, הם לא ינבלו. לא צריך השחתה עצמית כדי להוכיח
אהבה."

"ועכשיו הם כופים עלינו להיפרד, הממזרים."
היא משכה בכתפיה.
"זו הייתה ההחלטה שלנו. ידענו שלא היינו צריכים לעשות את זה
מלכתחילה. אחרי מה שאדם וחווה עשו, אבל כמובן, את זה לא ידענו
מראש ו..."
הוא הסיט קווצת שיער סוררת ממצחה.
"את מדברת הרבה כשאת עצבנית."
היא הרימה אליו את מבטה בתוכחה, עיניה הכחולות מבריקות מכעס.
"אל תתחיל עם הדברים האלה, בבקשה," לחשה.
"זה אולי הזמן האחרון שיהיה לנו," הוא משך בכתפיו.

"אני גוססת, ואתה גוסס ואהבה שלנו גוססת, וכל מה שאתה יכול
לחשוב עליו כרגע זה איך להעלות לי חיוך דבילי על הפנים."
"ידעת מי אני כשהתאהבת בי. אין פה כל בסיס להונאה."
היא החניקה צחקוק, בידיעה שהכל נכון.
"הם שולחים אנשים מגן עדן. גירוש, גלות, ככה הם קוראים לזה.
ובעבור מה?"
"זה המחיר שבחרנו לשלם, ואת יודעת את זה."
"כן, אבל חשבתי שנשלם אותו ביחד!"

הוא אחז בסנטרה והכריח אותה להישיר מבט אל תוך עיניו. מסביבם
היה גן עדן, פרוש במלוא תפארתו הנהדרת. יובלים שיחקו בינות
לעצי פרי גבוהים, עמוסי כל טוב; הפירות הבהיקו בשמש בחושניות,
הדשא היה רך, השמיים היו כהים, מוארים באור האלוהיי. הוא בלע
את רוקו.
"הוא הולך וכבה, האור אלוהי. הוא הולך ונחלש. בקרוב, תבוא
החשכה על עדן. והכל בגלל הפרי הארור הזה. ידע תמורת חושך, איזו
עסקה כושלת."
היא הנהנה.

"ולכן הם מקריבים אותנו, עם להט החרב המתהפכת שלהם וכל זה.
אנחנו נשלם את המחיר. חווה תלד בעצב בנים לאדם, אבל היא תלד.
ואילו אני, לנצח מלכה בתולה."
הוא ליטף את פניה בעדינות.
"מישהו חייב להאיר את עדן."
"הלוואי והיה מישהו אחר..."
"אבל אין!"

היא נרתעה ממנו באחת, מנתקת את קו האינטימיות שנראה כל כך טבעי
ביניהם, והכריחה את עצמה להביט אל תוך עיניו הירוקות, שכמעט
זהרו באורו המתכלה של עדן. היא ראתה שם כעס יוקד ועלבון וכאב
צורב, ומעבר לכל היה שם הוא, והרצון שלה לחבק אותו ולא לעזוב
לעולם רק התמיד עם כל רגע.

"הוא ברא שני זוגות. הוא יצר אותנו למטרה מסוימת. ועכשיו, הכל
ילך לעזאזל, בגלל השטות של אדם וחווה - שהם ישלמו את המחיר.
הוא מגרש אותם מעדן, אבל הם עדיין יוכלו להיות ביחד, ואני לא
אראה אותך לעולם, לא אגע, לא..."
"אולי הוא רק לוקח מאיתנו משהו שמעולם לא היה שלנו ממילא." היא
אמרה בכהות חושים.
"את לא באמת מאמינה בזה," פסק.

אין דבר גרוע יותר מהכרח לעמוד מול המציאות בידיעה שהיא זו
שלבסוף מנצחת.

הם באו בבוקר שלמחרת, בעת הזריחה, כשאור אלוהי קלוש העיר את
עדן המנומנם. אדם וחווה עמדו בכניסה אל הגן, עומסים דברים על
גבם, מבטיהם עגומים. היא לא הפנתה אליהם מבט, הוא הביט בהם
בתוכחה. המלאך שהוביל אותם לעבר הכיסא נראה מאוד אמפטי, אבל לא
אמר הרבה. ובכל זאת, היה בו מספיק טוב לב על מנת להניח להם
להחזיק ידיים ולחלוק נשיקה אחרונה, בטרם הביא את להט החרב
המתהפכת. ראשונה נדקרה היא, כמי שהייתה אמורה לעלות ראשונה על
המזבח. דמה, אדום ובוהק, זרם על הקרקע כאשר חייכה אליו חיוך
אחרון ואוהב.

"שמש, שמש שלי..." לחש. נדמה היה לו שהיא שומעת, כאשר נורתה
כמו ברק אל השמיים, תופסת את מקומה הראוי כגבירת הרקיע, הלהבות
מסתחררות סביבה. הוא יראה אותה בכל יום, בדקות המעטות המפרידות
בין שקיעת השמש לזריחת הירח, וקרני אור ישלחו כמו אצבעות על
מנת רק לגעת, ולא יותר מכך. הזוהר השמיימי מילא את המרום,
והאור האלוהי כבה. עתה הייתה זו רק השמש שהאירה את הרקיע
כלהבה. חיוך עצוב התגנב אל פניו; היא הייתה כל כך יפה.