ריח השושנים עוד היה ניכר כשהיא נכנסה אל הדירה. הדלת נפתחה
בעדינות ובאיטיות והנה היא עמדה אל מול החלל הריק. האוויר
המחניק מחדר המדרגות פלש אל הדירה ודילל את ניחוח השושנים
הלבנים. היא סרקה את הסלון במבט בוחן עד שנפלו עיניה על התמונה
הגדולה של שניהם בחופשה הבלתי נשכחת בהר החרמון לפני שלושה
חורפים. שניהם עומדים שם בחליפות סקי אדומות ומסביב השלג הלבן
שמילא את הכול. החיוכים המאושרים שלהם בתמונה שעוד אז סימלו
אהבה שלא תיגמר, נדמה עכשיו כי התרחשו בעוד סיפור אגדות או
בסרט טוב עם סוף טוב. עם סוף שלא שייך להם. אבל כל זה נגמר כל
כך מזמן ועתה היא חיה על פי גורלו של מישהו אחר.

היא הסתובבה ודחפה את המפתח מהכיוון השני על מנת לנעול את דלת
דירתה. היא עשתה זאת באופן איטי והססני, נהנית מהקולות הקטנים
שמשמיעים זיזי המפתח כשהם נושקים אל פתח המנעול. ולאחר שהשניים
התמזגו זה בזה עד תום בצורה מושלמת השעינה את גופה על הדלת תוך
דחיפה קטנה, טריקה עדינה וסיבוב שלם של המפתח. ידה עזבה את
צרור המפתחות ונשארה תלויה באוויר. היא לא בטוחה כמה זמן עבר
עד שהניחה את תיק העור השחור על יד מפתן הדלת ונכנסה אל חלל
הדירה.
זה קשה, כמה זה קשה. לפעמים היא רוצה לצעוק עד שקירות המציאות
ייסדקו ויישברו, והיא תתעורר למציאות אחרת; או שאולי היא רוצה
לצלול עמוק-עמוק כמו באותו שיר מעצבן, עד שלא תשמע כבר כלום
ואולי אפילו תטבע. זה כבר כמעט שנה שהיא נמצאת בסיוט הזה שלא
נגמר ולא ייגמר.

היא יודעת בדיוק איפה הייתה כשזה קרה. היא לעולם תזכור את הרגע
בו חייה התהפכו והשתנו לבלתי הכר. היא כל יום ויום תראה את
הפיצוץ המחריד ותשמע את מראות הזוועה. מסוג המראות שאיש עדיין
לא המציא שפה שתתאר אותן, כאלה שגם בגיהינום ספק אם שמעו
עליהן. ובין כל אותן פיסות בשר שפעם היו חיים ומשפחה וחברים
ואהבה ועוד הרבה דברים שהיו ולא יהיו עוד, הוא שכב ככה, מוטל
על הארץ ללא רוח חיים. הפיצוץ של האוטובוס העיף אותו על המדרכה
כמה מטרים ליד המכונית שלהם. ראשו נחבט באספלט המנוכר ואגם של
דם שהיה פעם סם החיים היה לסם המוות. ברגעים הראשונים היא פשוט
עמדה בפתח החנות לשכירת שמלות כלה, מנסה לעכל איך אך לפני
שניות ספורות הם השכירו את השמלה היפה בחייה לערב המאושר
ביותר. בעוד חודשיים, שבוע ועוד ארבעה ימים היא צריכה הייתה
ללבוש אותה ולהיות האישה שלו. האישה שלו.
ופתאום אין שלו.
הם עשו את דרכם חזרה אל המכונית שחנתה בסמוך לחנות, קורנים
מאושר כי אי אפשר אחרת. והמכונית מיד פתחה את דלתותיה לרווחה
והכניסה אותם בשמחה, וברטט של שקשוק מנוע כמעט והחלה לזוז ואז
היא נזכרה שהיא שכחה את תיק העור שלה שהוא קנה לה בפראג. והיא
חזרה לחנות. והוא כבר לעולם לא יחזור.
עכשיו היא יכולה להישבע בכל היקר לה, למרות שלא ממש נשאר עוד
דבר כזה, שראתה את מלאך המוות במו עיניה בדרכה חזרה אל חנות
השמלות. הוא לבש מכנסיים חומים, חולצה משובצת ומעיל גדול
ואפור. היא זכרה את המבט השטני בעיניים שלו שעוד רגע וייקח את
הכול. למרות השנים הארוכות שלה באקדמיה במסגרת לימודי
הפסיכולוגיה נדמה לה כי אף פעם לא תבין את יצר המוות האדיר
שנמצא בעם שהיא חיה קילומטרים בודדים ממנו. אותו יצר שכל כוחו
הגדול הוא הכוח להשחית ולהרוג ולעקור. ללא כל תקווה של חיים.
ללא כל תקווה.
היא חייכה את החיוך המתנצל שלה כשנכנסה אל החנות, והמוכרת מיד
הבינה. הרי כזה תיק עור אפילו  ה י א  לא מצאה בארץ ולכן הייתה
בטוחה שהמאבדת עוד תשוב. היא מסרה לה את התיק השחור, כמה מילות
תודה, סליחה, וכמעט עזבה את החנות. אולם עיניה לכדו את השמלה
שהחליטו להשכיר בליל החופה המיוחל. היא התעכבה על השמלה רק
לעוד כמה רגעים. הוא יחכה. הרי בעוד שבועות מספר יהיה לו אותה
עד שרק המוות יפריד ביניהם, וזה בוודאי לא בתוכנית. היא העבירה
את ידה על התחרה מסביב למחשוף דרך שיפולי הבטן והרימה בידה את
קצוות השמלה מהרצפה, מנסה לחוש קצת מאבק הכוכבים שיהיו מנת
חלקה.
מתוך חלום בהקיץ היא התעוררה והתקדמה לעבר הפתח של החנות.
כשהרימה את המבט החוצה זה קרה.
ימים מספר אחר כך, כשתשב קפואת מבט בבית אביה אל מול מהדורת
החדשות האובייקטיבית והמנוכרת בטלוויזיה, יעדכנו איך אותו שטן
בלי שם המתין בתחנת האוטובוס העמוסה עד לעייפה בשעת צהריים חמה
מטרים ספורים ליד המכונית של האהוב שלה, וכשהגיע האוטובוס נדחף
השטן אל ראשית הממתינים, מנסה להגיע לאוטובוס. המאבטח זיהה מיד
שיש כאן משהו חשוד ושבדיוק כאן הכול ייגמר לו. או אז החליט
מלאך המוות ממחנה הפליטים להתפוצץ.
והפרשן יגיד באותה מהדורה שלא היה להם סיכוי, והפיגוע היה בלתי
נמנע כי הרי רק שלושה ימים קודם חיסלנו להם שני מבוקשים בכירים
והנקמה תלויה הייתה בשמיים האדומים של המדינה האפורה הזו.
כשיסיימו לספור את שאריות החיים יגיעו למניין מדאיג של עשרים
וארבעה הרוגים. או שמא נרצחים. ובסופו של חשבון, פשוט מתים.

לאחר חצי שנייה שעד עכשיו צרובה בתודעה שלה, היא שמטה את תיק
העור ורצה מטורפת אל המכונית ההפוכה, מקווה שנשאר עוד משהו
להציל. עוברי אורח שהיו במקום הבחינו בה והרחיקו אותה מהרכב
אפוף העשן והלהבות שעוד רגע קט יתפוצץ מרוב החום ומאימת הדלק.
והיא צרחה, צעקה והכתה בידיה אבל הם המשיכו להחזיק בה ולהרחיק
אותה. עד שמבטה נפל עליו. היא אף פעם לא ראתה אותו בצורה כל כך
חסרת חיים כמו עכשיו וכל כך רצתה להנשים אותו. אולי יהיה בסדר.
אפילו נכה היא תקבל אותו, אפילו שרוף ומפויח היא תרצה בו. רק
שיקום, שיתעורר, שיראה איזשהו סימן של חיים. אבל הוא לא קם.
שניות אחר כך היא איבדה את ההכרה.
ההורים שלו הספיקו לזהות את הגופה עד שהתעוררה. הם ניסו להסתיר
ולרכך אבל היא ידעה את הכול. או בעצם את מה שנותר לדעת - שהיא
איבדה את הדבר שהיה הכי יקר לה בעולם.

שבועות אחדים לאחר הפיצוץ, היא ניסתה לחזור לשגרה. למרות הימים
הארוכים אותם העבירה בהרהורים, אין לה מושג אם ניתן לפצות על
הכאב הנורא, ואם כן כיצד לעשות זאת. היא לא יכולה לחשוב על שום
דבר שיכול לעזור לה להקל את התחושה. אין שום טעם לאוכל שהיא
אוכלת, לא מרגישה טעם בכל דבר שהיא חווה. ואין עוד דבר שהעולם
הזה יכול להציע לה. לא כלום.
היא זוכרת שפעם קראה כי לא במוות לבדו החיים נגמרים וכי ישנן
דרכים אחרות, חלקן מסויטות יותר. קראה ומעולם לא הבינה. עד
עכשיו. כששאלו אותה איך היא מנחמת את עצמה השיבה כי המוות
שמחכה לה בסוף הוא הנחמה היחידה שתבטיח כי יש קץ לייסורים
האלה.
חודשיים אחר כך היא טסה לדודים שלה אי שם רחוק מכאן, רצו שהיא
תנוח שם מכל מה שעבר עליה. והיא אכן נחה שם, אך לא מנוחת היגע
ולא מנוחת השיקום אלא מנוחת המתים שבין החיים הייתה שם. והיא
בקושי קמה בבוקר לשמש החולה; ניסתה לראות קצת דברים אחרים אבל
לא הצליחה להסיח דעתה, ניסתה להרגיש משהו בלב שכבר יבש והחוויר
מהכול.
וכשהתקרב מועד השנה הרגישה שהוא קורא לה מחלקת הקבר במדינה
המיוסרת ההיא. היא ארזה את הדברים שלה וחזרה אל הדירה שהייתה
פעם, בתקופה אחרת, של שניהם.
אחרי הביקור בגן העדן שלו בבית העלמין המקומי היא נכנסה לדירה
והקפידה לעשות זאת באיטיות של סיום.

ריח השושנים עוד היה ניכר כשהיא נכנסה אל הדירה. הדלת נפתחה
בעדינות ובאיטיות והנה היא עמדה אל מול החלל הריק. האוויר
המחניק מחדר המדרגות פלש אל הדירה ודילל את ניחוח השושנים
הלבנים. היא סרקה את הסלון במבט בוחן עד שנפלו עיניה על התמונה
הגדולה של שניהם בחופשה הבלתי נשכחת בהר החרמון לפני שלושה
חורפים. שניהם עומדים שם בחליפות סקי אדומות ומסביב השלג הלבן
שמילא את הכול. החיוכים המאושרים שלהם בתמונה שעוד אז סימלו
אהבה שלא תיגמר, נדמה עכשיו כי התרחשו בעוד סיפור אגדות או
בסרט טוב עם סוף טוב. עם סוף שלא שייך להם. אבל כל זה נגמר כל
כך מזמן ועתה היא חיה על פי גורלו של מישהו אחר.

היא הניחה את תיק העור שנשאר לה ממנו, וידעה שאין לה צורך
בהסבר מילולי של מכתב כי הרי כבר אין שפה שלא צעקה בה על
אלוהים, ואין שפה שלא ניסתה לתאר בה מה שעוד זכרה מהזוועות
ובטח שאין שפה שלא ניסתה לדבר בה עם האהוב שלה. לכן החליטה כי
השפה שייכת לאלה שמבינים אותה. לא לה.
בצעדים מאוד מדודים, גוררת את כפות רגליה על רצפת העץ הקרה,
היא ניגשה אל המטבח, לקחה את קומקום הנירוסטה מעל הכיריים,
שטפה אותו פעמיים והניחה את אותו על האש מלא עד מחציתו. היא
הרימה את שפופרת הטלפון האלחוטי וניסתה להיזכר במספר שיירצה
לשמוע את קולה. היא זוכרת שאיתו זה היה פשוט עד מאוד.
שריקתו העזה של הקומקום החשמלי, כמו של רכבת שממהרת במהירות
האור להגיע אל התחנה הסופית, האחרונה, העירה אותה מחלום בהקיץ.
היא נבהלה לרגע אולם תיכף התעשתה, הניחה את הטלפון והתפנתה
להכין כוס קפה שחור. היא התכוונה להוריד את הספל הצהוב הקטן
אולם מיד התחרטה ולקחה את הכוס הכחולה הגדולה, מנסה להיאחז בכל
רגע. היא הביטה בגרגרים השחורים של הקפה מבצבצים מתוך ערימת
הסוכר שמנסה כביכול להסתיר, שפכה את המים הרותחים על לשפת הכוס
והתיישבה על הכיסא. כשכוס הקפה המהביל נאחזת בידיה הקטנות היא
שתתה את המשקה לאט, נהנית מהארומה המשגעת של כוס קפה טובה,
מתוקה.
היא טרחה לפנות את הכוס אל הכיור, שטפה אותה ביסודיות והניחה
אותה חזרה במתקן לייבוש הכלים.
מתוך החלטיות גמורה ותכנון קפדני, מושלם, היא הורידה את בגדיה,
ניגשה אל האמבטיה ומילאה אותה עד תום. היא הכניסה בתחילה רגל
אחת, נרתעת מעט מהמים הקרים. מתוך מהלך מחושב עד סוף השכיבה את
עצמה במים ומבטה כלפי מעלה. היא חייכה את החיוך הראשון שלה מאז
שהחיים שלה נגמרו, וראשה שקע לאט במצולות האמבט.

השוטרים יגיעו אליה רק שעות רבות מאוחר יותר, מאוחר מדי...