"לו רק הייתי יכול לבלוע אותך", אמרתי ונשכתי בכתפה
למצוא מקום בגופי להכיל את כולך,
היא צחקה, "תמצא לי מקום בלבך, זה כבר יספיק"
השערות שלה שטו על הרוח, ועיניה הבריקו, יכולתי להשבע באותו
הרגע כאילו היא חלק ממנה, כאילו היא הרוח.
"ואת", שאלתי אותה, "מה יש בלב שלך?"
עיניה לפתע צנחו מטה כאילו נסתה למצוא מחבוא בתוך האדמה. היא
שתקה.
"אילו רק הייתי יודע קצת על עברך, אולי הייתי מסוגל לעזור לך
לצאת."
"לא שוב, בבקשה, תאהב אותי כמו שאני, כמו עכשיו - העבר לא
משנה, אני כאן, בהווה, ואני רוצה אותך כאן איתי גם, וזה כל מה
שחשוב."
"מה שחשוב לי זה את, אמרתי בשקט, ואני רוצה שתהיי חופשייה
ומאושרת, אני מוכן לעשות הכל למען זה, למענך."
"איתך אני חופשייה, אני מאושרת, רק תישאר, החזק בידי, שאדע
שאתה כאן" היא הושיטה יד לעברי, מהססת, מחכה לאחוז במשהו כדי
לא ליפול"
החזקתי בידה, היא עצמה עיניים ומבט של רוגע נח על פניה.
"ומה אהיה כשאעזוב? כשלא אהיה כאן עוד?" שאלתי וחיכיתי
לתשובה... היא שוב שתקה. לא ויתרתי, ידעתי שהיום זאת אולי תהיה
ההזדמנות האחרונה.
"את יודעת, דברים לא נמשכים לנצח, אני לא אחיה לנצח, וגם את לא
- בסופו של דבר אצטרך לעזוב, ללכת, את יודעת שלא אוכל להשאר"
נשמטתי מידה. דמעות זלגו על לחיה, היא לא הביטה לעברי, עיניה
עדיין מופנות לאדמה. לפתע, בלי להרים מבט אמרה
"כל רגע שלנו יחד הוא כמו נצח בשבילי, אני נוצרת אותך בתוכי,
אתה הנצח שלי" אמרה בקול סדוק, המשפט האחרון כמעט ונשבר
בקולה.
תפסתי בידיה, נעמדתי מולה ונגעתי בסנטרה להרימו כדי שעיניה
יפגשו בעיני.
"תקשיבי" החזקתי בידיה שוב והסתכלתי אל תוך עיניה.
"אין דבר שחשוב לי בעולם הזה יותר ממך, את הדבר בגללך אני
דואג, בגללך אני מחייך, אני נרדם איתך בלילה וקם איתך בבוקר,
אני נושם אותך בכל נשימה ומרגיש אותך בכל תנועה שאני עושה"
חיוך זעיר התגנב אל שפתיה אך לא הרשיתי לעצמי להפסיק, לא עכשיו
- אסור לי להתמכר מחדש ולטבוע שוב באהבה הזאת כדי שאוכל לומר
לה הכל,
אסור לי לברוח מהמציאות אל העולם הקסום הזה שבנינו מסביבנו,
העולם הזה של אגדות שהיא כל כך מרגישה בטוחה בו ויכול להשמט
מתחתיה בכל רגע.
המשכתי:
"אבל את חייבת לדעת, הנצח לא קיים מבחינת המציאות, רק בתוך
הלבבות ובתוך העולם שלנו, אבל אין רק את העולם שלנו, של אהבה
ושל קסם ושל אגדות יש גם את העולם שבחוץ, שאיני יכול להתעלם
ממנו, שגם אם ארצה בכל מאודי לא אוכל,
והעולם הזה, שבחוץ, כבר מתחיל לסמן לי אותותיו, שקרובה העת
ואצטרך לעזוב,לפסוע אל העולם האמיתי ואולי גם..."
עצרתי לרגע, לקחת נשימה, היא לקחה גם היא נשימה גדולה, כאילו
ידעה מה אני הולך להגיד וניסתה להכין את עצמה לכך למרות
שבזווית עיניה ראיתי שהיא לא הייתה בטוחה אם היא תהיה מסוגלת
לעמוד בזה.
"ואולי את מסתירה מעצמך ממש ממש טוב, ומחביאה את זה ממש ממש
עמוק בפנים, במקום שלא רואים אבל את יודעת, אני יודע שאת
יודעת, שיש אפשרות שאולי גם לא אחזור, שאולי הנצח הזה שלנו
יוכל להשבר, להקטע"
ידיה רעדו והיא הייתה על סף בכי, החזקתי בידיה חזק יותר.
"ואני מבטיח לך, אעשה הכל כדי לחזור אלייך, את תהיי הכח שלי
שם, האנרגיה שמניעה אותי להמשיך לחיות ולשרוד. אך כמו שאני אדע
בכל רגע שתמיד תהיה האפשרות, שלא אוכל להחזיק עוד, שאולי כוחי
יגווע, שלא אחזור מכורח דברים שחזקים ממני, חזקים משנינו יחד
ואולי אפילו מהעולם שלנו.
כך רוצה אני שתדעי גם את." עצרתי מדבריי, נשמתי, הרגשתי שדמעות
עולות במעלה גרוני ולא ידעתי אם אוכל להמשיך, לקחתי שוב נשימה
עמוקה ודברתי בנמרצות
"כל מה שהיה, כל מה שיש וכל מה שיהיה, לא שווה אם אשאר בידיעה
שבהעדרי לא תהיי מאושרת,
כל כוחי ורצוני מאז שהכרנו היה לגרום לך להיות מאושרת, לשמור
עלייך, לעטוף אותך שתהיי מוגנת,
עכשיו מוטלת עלי משימה יותר קשה שבה גם את נכנסת לתמונה -
להיות מאושרת ולהמשיך בחייך גם כשלא אהיה. להגן על עצמך
ולהצליח לנשום בלעדי, גם כשלא אהיה שם לעטוף אותך באהבה"
הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניה, ידיה החזיקו בי חזק ויותר חזק,
כאילו רצתה לפצוע עצמה בתוכי כדי שתוכל לאחוז באופן שלא תפול
לעולם.
חנוק מדמעות וכאב, בעזרת כל כוחותיי האחרונים, המשכתי
"יש אותי, ויש את מה שהיה בינינו, אבל החשוב מכל בשבילך עכשיו
- יש אותך, ויש עוד חיים שלמים שממתינים לך שתחווי אותם ותוכלי
לינוק כל טיפה מהם...
אני יודע מי את, ואת חזקה, לאבד אותי - קשה וכואב ככל שיהיה -
את תעמדי בזה, אבל דבר אחד אסור לך לעולם - לוותר, לאבד את
עצמך, להפקיר את חייך. חיי, וכן, גם מותי, יהיו למענך - למען
חייך. כל מה שאני מבקש ממך - הוא לא לוותר. שתדעי שיש חיים
אחרי, שיכול להיות יותר מנצח אחד שאין רק שחור ולבן שיש המשך,
יש צמיחה, והתפתחות, ומחזוריות - לידה מחדש,
כי כך מתנהג הטבע וכך מתנהג..."
לא יכולתי יותר להמשיך, אפילו לנשום היה לי קשה, ידעתי שכמה
שהיה קשה לי להגיד לה את כל זה, לה היה יותר קשה לשמוע.
חיפשתי אותה בתוך עיניה, הן היו סגורות, היא פחדה לפתוח כי
פחדה ממה שתראה, פחדה לראות אותי, אותי ככה, חלש כל כך, סדוק,
קרוב להתנפץ לרסיסים, תמיד היא הייתה בצד הזה, פתאום זה לא רק
היא, זה שנינו, ואני כבר לא חזק בשבילה, אני נופל יחד איתה,
צונח, מתמוטט.
לא, חשבתי לעצמי, אסור לי להתפרק עכשיו, אסור לי להפוך את כל
זה לרסיסים, את העולם שלנו לרסיסים.
יש בי עדיין את הכח להחזיק את עצמי, להחזיק אותה כמו שתמיד
עשיתי. הכח הזה הרי בא ממנה, מהאהבה שלי אליה והאהבה שלה אלי.
היא עדיין כאן, מולי, הסתכלתי עליה, נזכרתי כמה אני אוהב אותה
וכמה היא חשובה לי, נזכרתי בעולם שרקמנו יחד מבד של אהבה.
שאבתי מכל שריר ועצב שקיים בגופי את טיפות הכח האחרונות,
הצלחתי לפתוח את הפה ולנשום, הרמתי את ידי ומחיתי את דמעותיה,
היא פקחה עיניה אך לא הסתכלה אלי, היא לא הייתה מסוגלת.
"עד נשימתי האחרונה, לא תכבה אהבתי כלפייך, וגם במותי, ניצוץ
אהבה ימשיך לבעור כי חייך עדיין יהיו, ובעזרת אהבתנו תמשיכי את
לאהוב את החיים."
היא הרימה ראשה והביטה אלי, נשקתי למצחה ואחר כך לשפתיה, נושך
אותן קלות, שתזכור שאני אוהב אותה עד כאב.
כרכתי זרועותיי סביבה וחיבקתי אותה אלי חזק חזק, כאילו שלעולם
לא אעזוב
"אני אוהבת אותך" לחשה באוזני, קולה עוטף אותי.
"אני אוהב אותך", עניתי, ועצמתי את עיניי, אוחז אולי בפעם
האחרונה בעולם שלנו, באהבה שלנו... בנצח.


                                                           
     
                                                           
  פברואר, 2007