על הגב את סוחבת ילקוט,
תיק מלא בכל טוב.
בחיוכים של הבוקר,
בנשיקות החמות,
בנשימות עצורות מרוגשות.

בתיק שלך את סוחבת,
את כל מה שאינך מסוגלת להכיל,
כעס ואכזבה ולפעמים גם אהבה.
לפעמים גם שמחה את מכניסה לתיק,
בתקווה לשמור אותה לפעם אחרת.

ובימים שהשמיים אפורים,
ונדמה כי סערה מתקרבת,
בתוך התיק את מסתגרת,
ומתארחת במשתה ססגוני,
ובו כל הרגשות, המילים, והמבטים שלך,
יחד מתכנסים, ולכל אחד יש הזדמנות אחת או שתיים,
להציג ברבגוניות את עצמו,
בלי שום מסכות.

את עצמך שותקת,
כי בכל פעם מחדש את מתרגשת,
אך הרגשות כולם בתיק,
חוגגים את בואך,
ואין בתוכך אחד, או אפילו חצי,
שיגיד מה,
מה בדיוק את מרגישה.

באותה שנייה מרה,
את התיק את עוזבת וסוגרת במהרה,
'לא אכנס לשם יותר!' בתוך עצמך מחליטה,
אך סערה כבר הגיעה,
וראשך רטוב מטיפות גשם,
ואת התיק הם פותחים,
ושוב אליו את נכנסת,
אל תוך תיק הקסמים.