כשהייתי קטן סבתא הייתה אוהבת לקרב את הפנים שלה כל כך קרוב
לשלי עד שהייתי רואה כמו בזכוכית מגדלת את הוורידים סביב
האישונים החומים שלה, לתפוס אותי בלחי ולומר "תראו אותו! כמו
גוי קטן!". היא הייתה עושה את זה בכל יום שישי כשהיינו באים
לבקר ואני לא הבנתי מה זה "גוי" ולמה היא תמיד הייתה מוסיפה
"וייזמיר, אם רק הגנים האלה היו מתגלים במשפחה שלנו פעם, אולי
מישהו עוד היה פה...". אבא הסביר לי ש"גוי" זה מישהו שהוא לא
יהודי, ושסבתא תמיד אומרת את זה כי איכשהו הצלחתי להיוולד עם
השיער הבהיר שלי והעיניים הירוקות שלי, ושאם מישהו מהמשפחה של
סבתא היה נראה כמוני פעם אולי הוא היה חי אחרי ה"שואה". אחרי
שאבא הסביר לי את זה, הבנתי כבר את סבתא שלי יותר טוב אבל
עדיין לא הבנתי מה זה "שואה". בגן הסבירו לכולנו שפעם לפני
שהיו הרבה יהודים בישראל היה משוגע אחד שהחליט להרוג את כל
היהודים וכשהראו לנו תמונה שלו לא הצלחתי להפסיק לצחוק. היה לו
פוני לצד כמו לאחותי הגדולה.
בבית הספר אמרו לנו שהיהודים חיו ב"גטו" ואחרי זה שרפו את כולם
חוץ מאת אלה שנשארו. אמרו לנו שעשו עליהם ניסויים ושהם עברו
עינויים, ואז הבנתי שזה מה שקרה למשפחה של סבתא. אז הייתי
עצוב, אבל תמיד צחקתי בצפירה והמורה כעסה עליי. מה יכולתי
לעשות? יפית תמיד הייתה מצחיקה אותי.
בליל סדר אחד כשהייתי בכיתה ט', אחרי שאמא רבה כל היום עם אבא
שהוא לא עוזר לה לנקות ולערוך את השולחן, היא השתכרה תחת
והכריזה שאני כזה יפה לא בגלל האבא האפס שלי אלא בגלל הצרפתי
שהיא פגשה בהשתלמות לפני חמש עשרה שנה. אז היה לי ברור שגם עם
הרבה מזל למשפחה של סבתא, הם לא היו נראים כמוני ולא היה להם
שום סיכוי לשרוד את השואה.
אף פעם לא הייתי הליצן של הכיתה, הייתי אפילו חנון רציני.
בכיתה י' המחנכת אמרה לאמא שלי באסיפת הורים שהתקיימה קצת אחרי
יום השואה שאין לי אפילו קצת אינטליגנציה ריגשית כי צחקתי כמו
חזיר שחוט בצפירה.
בפולין כבר בכיתי. ואמרו לנו שהיטלר בכלל לא היה משוגע, אמרו
לנו שאושוויץ בכלל לא הייתה פלנטה אחרת ועובדה שאנחנו נמצאים
בה עכשיו ושעשו אותה בני אדם כמונו. זה היה מבלבל, חשבתי שאבא
של סבתא מת אולי בדיוק איפה שאני עומד ובטקס צחקתי צחוק
היסטרי. כשחזרנו מהמסע אף מורה כבר לא הסתכלה עליי אותו הדבר.
חיה השרמוטה שיצאה עם המשלחת סיפרה לכולם מה בדיוק קרה שם.
מאז תמיד ישנתי ביום השואה. לא הלכתי לאף טקס, ישנתי בצפירה,
בצבא הוצאתי גימלים גם במחיר אכילת אפר של סיגריות
ובאוניברסיטה הייתי עושה מועד ב' למבחנים שנפלו על סביבות השעה
אחת עשרה ביום השואה. כשסיימתי את התואר, סבתא שמחה. אמנם היא
כבר לא הבינה כל כך הרבה מהמתרחש סביבה אבל המילים "רופא",
"נכד" ו"שלך" עשו את העבודה.

והנה היום יום השואה ואני צריך להרדים בניתוח של הגברת
מרקוביץ'. רציתי להישאר בבית ולישון אחרי אחת עשרה. אבל אני
כבר בן 32 וזה לא בא בחשבון לקחת יום חופש היום אם אני רוצה
לטוס לפריז בפסח עם המשפחה. אז היום אני אהיה בעבודה ואתנהג
כמו שצריך. ממילא אני אהיה בחדר הניתוח בזמן הצפירה.
הגברת מרקוביץ' שוכבת מולי והחזה המקומט שלה פתוח. אני עוקב
אחרי הקו בצג ורואה את דוקטור גולדמן מתעסק לה בלב. אני שומע
את הצפירה ומבין שכבר בכלל לא בא לי לצחוק, אני עוצם עיניים
וחושב רק על כל אלה שמתו ועל החיות שהרגו אותם שבפולין בכלל
אמרו לי שהם לא היו חיות אלא בני אדם כמוני, ועל סבתא שהייתה
במאיידנק ועל כל המשפחה שלה שנרצחה בגטו ובאושוויץ ואני כבר לא
יכול... למה הצפירה הזאת לא נפסקת?! אני פותח את העיניים כי
צפירה זה עניין משני בניתוח ואני צריך לעקוב אחרי ההרדמה של
הגברת מרקוביץ' ואני רואה את גולדמן בוכה כמעט בהיסטריה וממלמל
"דנציג! דנציג! איך לא שמת לב?!" - אני מביט על הצג ורואה קו
ישר. אני מבין שהצפירה האמיתית בטח נגמרה כבר מזמן.