זה לא שאני אישה רעה, באמת לא, איזו אמא לא תרצה את המיטב
בשביל בתה. זו היתה החלטה נכונה מצידי.
היא כבר בת 17 ועדיין לא היה לה חבר, אוכלת כמו חזיר, מסתגרת
בחדר ומצ'וטטת עם אנשים שהיא אף פעם לא תפגוש. יש לה מעט חברות
וגם עם חברות כאלה עדיף שלא יהיו. היא אפילו לא מצליחה טוב
בבית ספר.
תתארו לעצמכם איך החיים שלה היו נראים אם לא הייתי מתערבת. זה
הכל הגנים הדפוקים של גבי, אני והחיבה המוזרה שלי לבחורים
גדולים, איך לא חשבתי על זה שהתחתנו. תמיד צריך לחשוב איך
הילדים ייראו לפני שמתחתנים, זו היתה טעות שלי.
עדיין היא יכלה להיראות טוב יותר, לנסות להתחבר יותר עם אנשים,
להשתדל בבית ספר, לעשות מי יודע כמה דברים באופן שונה. אני לא
חושבת שהיא מקרה אבוד, היא הבת שלי בסך הכל. כשאני הייתי בגילה
הייתי חייבת להעיף בחורים ממני עם מקל והייתי מקבלת 90 בכל
המקצועות. אם לא הייתי נכנסת להריון בגיל כל כך צעיר ומתחתנת
הייתי יכולה לפתח את קריירת הדוגמנות שלי יותר והיה לי כסף
ללימודים.
ביום הורים בבית ספר ציפתה לי הפתעה מאוד לא נעימה. כרגיל
הייתי צריכה ללכת לבד בגלל שגבי עדיין היה במשרד. מאז שתקווה
נהייתה המזכירה שלו, נהייתה לו פתאום הרבה עבודה, אבל אני
מתעלמת. יש לנו ילד נוסף בדרך הוא לא צריך לגדול בבית מפורק.
המורה החדש שלה בחור נאה בשעות העשרים, אם רק לא הייתי נשואה
או בכמה שנים צעירה יותר, מי היה יודע לאן זה יתפתח. הוא חייך
אלי בחום ואמר שאולי כדי שאשקול ללכת עם הילה לייעוץ - היא לא
מגיעה לבית ספר, כשהיא שם היא בעיקר יושבת לבד ולא מתקשרת עם
אנשים ולא יזיק לה להיות טיפונת מטופחת יותר. הקש ששבר את גב
הגמל היה הציונים שלה - היא פשוט הסתירה את כל הנכשלים האלה
ממני כל החודשים האלו, טענה שהכל בסדר.
היא לא אמרה מילה כל הפגישה וכל הנסיעה הביתה, שאלתי אותה כמה
פעמים למה היא לא סיפרה לי שום דבר, טענה בשיא החוצפה שזה לא
ענייני. אמרתי לה שאני מצפה ממנה ליותר ולא גידלתי בהמה שתשב
בחדר כל היום, לפחות שתצא קצת יותר עם חברות. היא פשוט לקחה
שקית צ'יפס מהארון ורצה למעלה. "הבת שלך בוכה עכשיו", גבי אמר
לי, יפה שהוא נזכר שיש לו משפחה רק ברגעים האלו. "היא גם הבת
שלך אתה יודע, ואם היית מקבל הישגים כמוה גם אתה היית בוכה",
הוא גלגל עיניים ועלה למעלה לישון, כנראה עצבני כי תקווה לא
נתנה לו היום.
היא כמעט ולא יצאה מהחדר כמה ימים. פשוט הסתגרה שם בלי להחליף
בגדים, בלי להתרחץ העיקר לרדת לקחת אוכל היא יודעת, אם כבר היא
היתה מרעיבה את עצמה כמו כל בן אדם דיכאוני נורמלי. בני נוער
וההצגות שלהם, אני לא הייתי ככה בגיל הזה.
אני עוד הייתי צריכה להסביר לקטן למה הוא חייב לשבת לארוחות
בזמן שאחותו אוכלת בחדר כל הזמן. הוא הוסיף כמה קילוגרמים בשנה
האחרונה, אני חייבת להקנות לו הרגלי אכילה נכונים. לא עוד
תוספות וממתקים, אני צרכיה לדבר עם גבי שיתחיל להעסיק אותו קצת
בספורט שלא יהיה בטטה כמו אחותו.

ההארה הגיעה אלי במודעה זעירה בעיתון העיר:

"לא מרוצים מעצמכם?

רוצים לעשות משהו בנידון?

במרפאה של ד"ר גולדברג אתם תהפכו לאנשים חדשים"

התמונות "לפני" ו"אחרי" לא נראתה לי אמינה במיוחד אבל שווה
לנסות. התקשרתי לקבוע תור, הכי קרוב היה אחרי חודש וגם זה היה
אחרי תחנונים רבים.
המרפאה ממוקמת באופן די מפתיע בבניין משרדים יוקרתי ברמת אביב,
חדר ההמתנה היה עמוס באנשים שכל אחד מכם היה מסיט את עיניו אם
היה רואה אותם ברחוב - סכיזופרנים, אנשים שסובלים מעודף משקל
מחריד, גמדים, קטועי גפיים, מונגולואידים, נערים בעלי שדיים
ונערות מזוקנות. אנשים מסכנים הנואשים לעזרה.
גולדברג קיבל אותי משהו כמו שעתיים אחרי התור, יצאה ממשרדו אשה
זעירה בעלת פני בולדוג.
"איך אני יכול לעזור לך גברת כהן?"
"זה בנוגע לבת שלי... היא פשוט... היא בחורה מקסימה אבל היא
צריכה קצת פוש"
הוצאתי תמונה לא מחמיאה במיוחד שלה מהארנק.
"אני יכול לתקן את האף ואת המשקל, אבל לא נראה לי שזה יספיק.
כדי למנוע לקרוס למצב הזה שוב היא חייבת לשנות את סגנון החיים
שלה"
"יש לי כבר פגישה עם דיאטנית, אני יודעת שזה דורש הרבה עבודה
אבל..."
"אין צורך לקבוע עם דיאטנית, בכל מקרה הן לא עוזרות בשום דבר.
הבעיה של הבת שלך, כמו של בנות עשרה רבות אחרות היא באופי. אי
אפשר להפטר מהמשקל בלי להפטר מהאופי"
"מה אתה אומר?"
"שנצטרך להוציא את האישיות החוצה ולהשתיל אישיות אחרת"
"זה אפשרי"
"כמובן"
"אתה יכול גם לעשות אותה קצת יותר חכמה, רק מעט כדי שהיא תצליח
יותר בלימודים"
"בטח"
"ואולי תיתן לה קצת בטחון עצמי וגם טיפ טיפונת מודעות למראה
שלה שהיא תהיה מטופחת יותר"
"זה יעלה לך, אבל את נראית אישה חביבה, את הביטחון אני אוסיף
גם בחינם"
"כמה זה יעלה?"

טוב אני לא אלאה אתכם בפרטי החשבון. לקחתי משכנתה שנייה על
הבית ופתחתי חלק מהחסכונות  שלה ושל יואב, לא נורא. השלב הבא
היה לקחת אותה לשם.
כשנסענו לשם אמרתי לה שאנחנו נוסעים לבקר את סבתא בבית אבות.
כשהיא ראתה לאן אנחנו באמת הולכים היא החלה לבכות.
"מה את מצפה ממני?"
"אני רק רוצה בטובתך, זה כואב לי"
"כואב לך מה, שאני שמנה? שאני מטומטמת? אני לא הבת שאת רצית,
אז מה? אני עדיין הבת שלך"
"כואב לי שכואב לך, קשה לי לראות אותך נכשלת בהכל ובוכה בחדר,
אני פשוט רוצה את טובתך. אם רק תהיי קצת מטופחת יותר וקצת זה
יותר העולם יהיה הרבה יותר מסביר פנים עבורך"
"את שונאת אותי"
"אני לא שונאת אותך, אני אוהבת אותך. פשוט ככה גם אנשים אחרים
יאהבו אותך ולא רק אני"

היא התחילה לבכות בהיסטריה, נדרש ממני קצת יותר עבודת שכנוע
אבל בסוף גרמתי לה להבין שזה הדבר הנכון לעשות.
רציתי להיות נוכחת בזמן הטיפול אבל גולדברג אמר שזה לא אפשרי.
היא יצאה משם כולה חבושה אך חייכנית.
גבי חשב שהתחרפנתי. הוא עזב יום אחרי שחזרנו הביתה. חוצפן,
אחרי שלא הרבה שום מעורבות בחיים של הבת שלו הוא הופך פתאום
לאב השנה, מי צריך אותו בכלל.
אחרי שהסרנו את התחבושות, הילה הפכה לילדה חדשה, הציונים שלה
עלו, היא התחילה לצאת יותר עם חברות ואפילו התחילה לצאת עם
בחור, לא מרשים במיוחד אבל עדיין הוא היווה התחלה לא רעה.
יום אחד קיבלתי טלפון מאחת מחברותיה בשניים בלילה, הילה
התמוטטה באמצע בילוי היא עכשיו בבית חולים...
השארתי את יואב עם השכנה והגעתי לבית חולים במהירות בזק, גבי
כבר היה שם נועץ בי מבט כועס.
כשהרופאה פגשה אותנו לא היו לה בשורות טובות...
"הבת שלכם בקומה, ספק אם היא אי פעם תתעורר"
"זה סמים??? ידעתי שזה סמים, כל הבילויים האלה עד השעות
המאוחרות הייתי צריכה לשמור עליה יותר"
"זה לא סמים גברת כהן"
"את בטוחה הבת שלי בריאה לחלוטין, אין מצב ש..."
"זה נראה שלבת שלך אין אישיות"
"מה?"
"אין לה אישיות, עשינו את כל הבדיקות זה פשוט לא שמה"
"את רואה מה עשית!!!" גבי צעק ויצא מהחדר בעצבים.
"זה נפוץ יותר ממה שחושבים. לפעמים אנשים מתים כי פשוט אין שום
דבר בפנים, אני מצטערת לא יכולנו לעשות שום דבר"

זה הרס אותי, מאיפה הייתי אמורה לדעת מה הטיפול הזה יגרום, אני
לא רופאה. ד"ר  גולדברג ברח מהארץ קצת אחרי שהפרשה התפוצצה.
מסתבר שלמטופלים אחרים שלו היו תסמינים דומים למרות שרובם חיו
חיים טובים יותר, לטענת הדובר שלו.
גבי קפץ אתמול עם מסמכי גירושים, הוא עובר לגור עם תקווה ורוצה
את הילדים. אמר שאני פסיכופטית והוא ימות לפני שאני אקבל את
יואבי ואת הילדה שבדרך. הוא לא יקבל אותם, אחרי כל מה שהוא
העביר אותי אף שופט לא יפסוק לטובתו. זו לא אשמתי. אני רציתי
את טובתה ואני לא מצטערת. עם הבת הבאה זה לא יהיה ככה, היא
תאכל נכון ויהיו לה ציונים טובים. היא תהיה מוצלחת ויפה, אני
אגדל אותה כמו שצריך הפעם, אתם תראו.