הפסקה. כולן גדולות כל כך, ורצות. רצות מהר. רצות גדול. הקפה
ראשונה, שניה, שלישית. סביב בית הספר. הן רצות. ואני רצה,
איתן. חסרת נשימה, מקרטעת. מנסה לשאול. אין לי אויר. לשאול את
זו בחולצה הורודה ששכחתי את שמה. לשאול, לשאול, לשאול. לשאול
למה. למה הן רצות. ולמה. למה, לעזאזל, אני רצה איתן. אני בת
שבע, שבע וחצי, והן עדיין רצות. בירחו מן הבנים, ספק אומרת ספק
פוקדת, הילדה עם הגומה בלחי שמאל. ואנחנו מצייתות ובורחות.
רצות. ומתנשפות. ומתנשמות. בשארית כוחותינו מתנשפות עוד קצת.
ואז צלצול. והבנות כבר לא רצות. הן חוזרות לכיתה. תומכות זו
בזו, הלומות קרב. והבנים חוזרים אף הם, מיוזעים ומתנשפים,
ממגרש הכדורגל, בקצה השני של בית הספר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.