בום, טרח.
פסנתר נאלץ לנגן בעצבים. רעש. עצבים עטופים.
בוקר טוב, שלום יום חדש.
שינה נגדעה, נקטעה אין ספור פעמים הלילה, השקים האלו מתחת
לעיניים הם לא מהרעב שהגוף אולי מרגיש, אבל המוח מוחק אותו.
התקפי מצב רוח, של שתי גבירות. האחת אולי באמת יכולה לתרץ את
המערכת ההורמונאלית, השנייה לא זוכרת איך זה בכלל. רק מוזר
שהצעירה היא זו שהוכתה בשכיחה.
דומות, דומות. כדי להירגע מתחלפת המוזיקה האפריקאית למוזיקה
ישראלית, שקצת תזכיר את הימים הרגועים. או ימים, כביכול,
אצורים כרגועים של שבתות.
מתקתקת מילים שמפדחות אותה מבפנים, מנסה לגבש ולהוציא רגשות
שעצורים בתוך הר הגעש. מנסה להקטין את הנזק בכך שכשההר את לבו
יפתח ויתפרץ, המילים יהיו מאורגנות יותר. מאופרות. מוסוות
יותר.
אין ספק שגופה רעב וצמא כל כך. עורה מתקלף ומאותת שהגוף צריך
משהו אחר. אבל הראש נמצא עכשיו בענן. מפליג על שמים תכולים
ורגועים, במין חלום אינטימי של התייחדות עם הנורמאליות.
באופוריה בלתי מוסברת מאמינה שבקצה השמיים יש מקום רחוק, מקום
בלי דאגה. אז לשם היא חותרת.
האם זה אומר שגופה יישאר עצם ודומם, יישאר תלת מימדי, איבר, עם
פינות חדות של חולי ועיניים כבויות של חידלון בארץ החיים
הרגילים, או שמא המקום הרחוק הזה יאשר לך לחיות ולא לנפוח את
נשמתה מהעולם?
תסריטים נוראים מהדהדים ומפילים אותה מאותו ענן לבן וענוג.
ורואה את אותה האישה שדומה לה, מודאגת, שלה השחורים בעיניים
מופיעים מטירוף הדאגה, מתייפחת בבכיות. ואותו שהיה רחוק ומנוכר
אז לבית הזה, נשבר וצלמו החזק מותיר אותו עירום ופגיע. אהובתו
והילדים. האהובים.
ועל מאזן המאזניים משוואה השווה, וגרמים שמימיים נופלים על שני
הצדדים, בשוויון מוחלט, למרות שצד אחד נמוך יותר.
אם מסתכלים בכנות.
אז צריך את ההסגר הזה שיגרום לצד השני לעלות?
בום, טרח.
מתי אהיה הוד מעלתה ופנקס הקטן ידחוף ברגל אותי בלי רטינה?