אנחנו במקום רחוק כשהשמש מלטפת איברים חשופים, מבוישים במקצת -
מחכים לרגע שהנינוחות תשתלט על הכל.
אני שומעת אותך לוחש שאיזה יופי והיום כל כך מושלם. חם, לא
יותר מדי. אויר קר עובר לרגע ומרעיד קלות את הגוף שלך. והשמש
כמו במחול עדין שולחת קרניים חמימות אל הרגליים, אל החיבור בין
הצוואר לחזה. מטילה אור רך על הפנים שלך שקורנות אלי פתאום,
מחייכות, כמו ילד קטן.
שקט מדי
וחסר לי מוזיקה.
אני מתחילה לזמזם, קמה מהתנוחה העוברית הצמודה אליך. ואנחנו
לבד ביקום, אף אחד לא יכול לחדור את המעטה הקסום שעוטף כרגע.
אני מתרוממת, עומדת, מתהלכת סביבך.
אתה בוחן, מבלי לדבר. איפשהו נשמעת מנגינה עמומה. אני תוהה אם
זה יצא מתוכך או תוכי.
אני מתחילה לדלג, וצחוק משחרר מתגלגל לו החוצה ממעמקי הבטן.
חודשים של ספקות וערפל מתרכזים לרגע אחד משחרר.
אתה מסתכל עלי בספקנות - עוד מתלבט אם להיכנע לצחוק ולהדבק או
לא. אני מחייכת ומושכת אותך אלי.
אנחנו רוקדים לצלילים חרישיים וצוחקים. העיניים שלך קורנות
ושקופות ואני יכולה לראות מעבר. מה אתה חושב, ואוהב, ורוצה
ללחוש אבל שותק. הכל גלוי.
אתה מפסיק את ההתפקעות, ככה סתם. אוחז במותניים שלי, יד בכל צד
ומקרב אותי אליך.
אני אוהבת את התנועות האלה שלך, ככה, בטוחות, נחושות. אתה
מתבונן בי וכל הסביב נעלם.
אתה מנשק ונוגע בלי היסוס. מעביר אצבע מהצוואר לאורך הגב, אל
הבטן מסביב לפופיק, בין הירכיים. ואני נצמדת אליך.
ידיים ורגליים, ורגעי שיא ומבטים משולהבים.
ואני מתקמרת ומתלהטת ומשחררת אנחה. מביטה בך, איך אתה גומע
אותי בעיניים, בידיים. ואני הכי יפה ככה מתחתיך - הכי שלמה.
והרוח מצמררת אותי ואתה מטהר אותי.
אנחנו השמש מעלינו והסדין מתחתינו, מלאים אור וקפלים ורכות.
ואנחנו למעלה ולמטה וחם וקר וכחול וצהוב. אתה אוחז לי את היד,
מהדק לרגע ומרפה.
כמו התמונות האלה בשחור לבן כשכל הצבעים קורנים החוצה מהתמונה,
ככה אנחנו עכשיו.