אוקטובר 2002. קריה, תל אביב.
הכי מגעיל אבל שם זה קרה.
חזרתי מארוחת צהריים בעזריאלי עם כל שאר הג'ובניקים. שבועיים
לפני זה הכרתי את תומר. אין מאושרת ממני בכל העולם. ואז באת.
עם העיניים שלך שהפנטו אותי מהרגע הראשון. הפכנו להיות
ידידים.

דצמבר 2002. גן שעשועים, צפון תל אביב.
הכי הזוי שיש, אבל לשם לקחת אותי.
בכית כי לא יכולתי לעזוב את תומר. אני בכיתי איתך כי כל כך
קיוויתי שאני עושה את הבחירה הנכונה. היו לי את הספקות שלי,
שלא תחשוב שלא. אנחנו מתנשקים, מתחבקים, אוהבים. נפרדים.

פברואר 2003. קריה, תל אביב.
לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לרגע. אתה רוצה לנתק איתי את הקשר
כי קשה לך. אתה אוהב אותי. אנחנו רבים. צועקים. מקללים.
נפרדים.

יוני 2003. בקו"ם.
הכי כיף שיש, אבל עדיין חסר משהו.
אני משתחררת. אתה מחכה לי בחוץ עם חיבוק ודמעות. עמדנו שם
מחובקים, בלי לדבר. אתה מרגיש ככה רק פעם בחיים. חזרנו להיות
ידידים. כבר לא חסר לי כלום.

מרץ 2007. משמרת לילה. נמל תעופה נמל בן גוריון.
הכי לחוץ שיש, אבל אני פשוט לא עומדת בזה יותר.
חלמתי עליך כמעט כל לילה בשבועיים האחרונים. לא דיברנו כמעט
חודשיים. התקשרתי ולא היית זמין. השארתי לך הודעה "התגעגעתי.
דבר איתי". למחרת שלחת לי SMS שאתה בארה"ב, עם אפרת, שאתה
אוהב. אתה מטייל כבר חודש. איך לא ידעתי כזה דבר?

אפריל 2007. ערה, ישנה, בבית, בעבודה.
הכי נעים שיש, אני לא רוצה שזה יפסק לעולם.
דיברנו כל יום. אתה שם, רחוק מאות אלפי קילומטרים, ואני כאן.
דיברנו עליך ועלי. דיברנו עלינו. געגועים. תשוקות. פנטזיות
וחלומות. לא הפסקתי לאהוב אותך לשנייה. תומר עדיין בתמונה.
ולתמונה שלך נכנסה מישהי חדשה. אפרת. בחורה יפה.

מאי 2007. בבית.
הכי חרא שיש, אבל אני עדיין אופטימית.
אתה לא עונה לי כבר שבוע. אני לא ישנה כבר שבוע. אני לא אוכלת
ולא צוחקת מכלום. נעלמת לי. אני חושבת שאפילו בכיתי.

מאי 2007. משמרת צהריים, נמל תעופה בן גוריון.
הכי רגוע מבחוץ, הכי לחוץ מבפנים.
מקבלת SMS "אני פחדן". אתה טוען שאנחנו משחקים באש. אתה מפחד
להרוס את המשהו הטוב הזה שיש לך עם אפרת. אתה צודק. זה לא
שהמערכת יחסים שלי עם תומר נמצאת בנקודה הכי טובה שלה. "אתה
צודק ואני שונאת את זה". חתכת. בלי יותר מידי מילים. לא היית
צריך להגיד יותר מזה כדי שאני אבין. אתה פחדן אולי, אבל לא
כמוני. זה לא משנה את העובדה שאני אוהבת אותך. תמיד. ואתה ענית
לי "תמיד תמיד".        

מאי 2012. שינקין בשישי בצהריים.
הכי בנאלי שיש, אבל זה מה שעולה לי כרגע.
אני מטיילת לבד, בהריון, חודש חמישי. בדיוק עברתי ליד הגינה
ונזכרתי בך. איך ליטפת את הפנים שלי כשנפגשנו פה פעם. לפני
שנים. הפעם זה העלה בי חיוך ולא דמעות.  
לא עבר יום אחד שבו לא חשבתי עליך.
לא עברה דקה מבלי שאני אוהב אותך.
לא עבר רגע אחד שבו לא התגעגעתי אליך.