הוא סיים לעשות את סבב הטלפונים לפני היציאה למילואים. הוא
נזכר שלפני שעה הוא הבטיח לה לבוא למיטה. בפסיעות קלות, הוא
התקדם לכיוון החדר שינה, בודק מה ציפי עושה. היא לא שמה לב
בהתחלה שהוא נכנס לחדר, היא היתה עסוקה בגופה העירום שהשתקף
דרך המראה, בוחנת את בטנה על שיפוליה, את ירכיה העבות. על פניה
היתה מרוחה הבעה של חוסר שביעות רצון. היא לא הצליחה לראות
שאברי גופה היו מאוד פרופורציונאליים אחד לשני. הוא חיבק אותה
מאחור, מנשק בעורפה, "יפה שלי"
"אתה עיוור", ענתה לו מבלי להסיר את מבטה מהבבואה שלה במראה.
"עיוור מאהבה" אמר לה, ממשיך לנשק את העורף שלה.
"עיוור זה עיוור זה עיוור" אמרה, מסרבת לקבל את דברי החנופה.
"תגיד, מה אתה רואה שאתה מסתכל עלי" שאלה.
"אני עיוור, שכחת"
"נו באמת טמבל" אמרה בזמן שהכתה עם מרפקה בבטנו.
הוא התלבט, היסס, יודע שכל מה שיגיד יתקבל בצורה לא טובה, בודק
את האלטרנטיבות שיש לו לתגובה, "בואי למיטה"
"אתה מתחמק. בכלל, איך לאחד רזה כמוך, קוראים דובי" היא שאלה
בהתרסה.
"קראו לי על שם דובי גל"
"אם ככה, לי קראו על שם ציפי שביט"
"היא רזה עכשיו"
"מי?"
"ציפי שביט"
"וואלה, איך עשתה את זה"
"דיאטה", דובי ענה בלאקוניות
"איזו דיאטה?"
"ציפי, בואי למיטה"
"אני רצינית, דובי, אולי זאת שיטה טובה"
"מה זה משנה איזו דיאטה, אולי דיאטת פחמימות או דיאטת כרוב או
דיאטת פירות וירקות או דיאטה דלת קלוריות" הוא נתקע לשנייה אחת
והמשיך "עם תמיכה של קבוצה של שומרי משקל ואבקות להרזיה ודיקור
סיני, וויטמינים והמון ספורט"
"אני שומעת ציניות בקולך"
"ציפי, ניסית את כל הדיאטות, למען השם, ביולוגית כמוך יודעת את
האמת הפשוטה" דובי התחיל לאבד את הסבלנות והוא הרפה מחיבוקו.
"כן, כן, צריך לאכול פחות ממה שהגוף שורף"
"יופי, אז בואי למיטה, נשרוף קלוריות"
"מה אעשה בלעדיך שבועיים"
"את אותם הדברים, אבל בלעדיי"
ציפי נטשה את המראה, נתנה לו נשיקה חפוזה ונשכבה לידו כבול עץ
ללא הבעה.
"עיניים ירוקות שלי, מה קורה" דובי שאל.
שתיקה.
"אני לא רגיל לזה, בדרך-כלל את מדברת ללא הפסקה..."
"אתה אוהב אותי?"
"יותר מתמיד"
"אז למה אתה עוזב אותי..."
"למה את חושבת?"
"כי אני דבה"
"את עיניים ירוקות שלי, האהובה שלי"
אל תיסע"
"למה, לאן את חושבת שאני נוסע?"
"למישהי כוסית"
"במילואים?"
"תשתוק, תשתוק. חבק אותי".
דובי תמיד היה יותר טוב במעשים מאשר במילים. הוא נצמד אליה,
מחבק אותה חזק חזק "רוצה?"
"לא בא לי, לילה טוב"
"את בסדר?"
"כן"
"אני אתגעגע אלייך"
"כן, בטח"
"לילה טוב, עיניים ירוקות"
"לילה טוב"
כל הלילה היא הסתובבה במיטה, לא מצליחה לישון. היא הייתה
מוטרדת, זאת הפעם הראשונה, לפחות עד כמה שהיא זוכרת, שהיא
מסתירה מדובי משהו. היא ידעה שאמו נפטרה בגיל צעיר על שולחן
הניתוחים ושלמרות שלדובי שלה יש נטייה לרצות, הוא יתעצבן ויגיד
שהוא מפחד ושכל ניתוח, גם הכי פשוט יכול להסתבך ושהוא לא מוכן
לאבד אדם נוסף יקר לליבו. והיא תגיד לו שזה חשוב לה והוא יגיד
לה שהוא אוהב אותה בדיוק כמו שהיא עכשיו. והיא תגיד לו שהיא לא
אוהבת את איך שהיא נראית והוא יגיד לה שניתוח לא יגרום לה
לאהוב את המראה שלה והיא תרגיש שהוא קצת צודק וזה יעצבן אותה
והיא תתחיל לצרוח עליו. והוא לא יוכל להכיל את זה, אז הוא ייצא
החוצה להתאוורר ויחזור מתוסכל וישמור בבטן. ובבוקר הוא ילך
למילואים ויישאר מתח באויר... "לא", היא החליטה, "היא לא תגיד
לו וזהו". דובי ישן כמו תינוק, לא הרגיש כלום.
בבוקר היא לקחה אותו לתחנה המרכזית. הם לא היו טובים בפרידות.
היה לה פרצוף מיוסר, מוטרד והוא אפילו לא שקל לשאול למה. היה
ברור לו, שזאת הדרך שלה להגיד לו, שהיא לא רוצה שהוא ייסע והוא
לא רצה לשתף פעולה עם ריב פוטנציאלי. האוטובוס הגיע, הוא חיבק
אותה חיבוק אחרון ועלה לאוטובוס. היא עוד נשארה בתחנה עד
שהאוטובוס נעלם משדה הראיה שלה, עם דובי בתוכו. מלכתחילה היא
ארגנה את הניתוח בכוונה בזמן שדובי לא יהיה בבית, אבל באותו
הרגע היו לה רגשות אשמה קלים. היא שאלה את עצמה, האם היא לא
עשתה טעות בכך שהיא לא סיפרה לו. שניות מספר אחר-כך תחושת
הפרפרים בבטן על המחשבה על הניתוח, העלימה את רגשות האשמה.
ציפי נולדה במשקל 4.820 ק"ג. הוריה ניסו להביא ילדים שנים רבות
וזה נראה להם אך טבעי לקרוא למתוקה הזאת, שנולדה להם, ציפי, כי
לדבר הזה הם ציפו כל-כך הרבה שנים. הוריה אומרים שציפי הגיעה
לעולם עם נוכחות. הם ניסו להביא ילדים גם אחרי שהיא נולדה, אך
ללא הצלחה.
בגן, ציפי לא הרגישה חריגה, אך בשנים הראשונות של ביה"ס היא
חוותה את "הרוע" של הילדים, שצחקו עליה ללא הרף וקראו לה ציפי
השמנה. בשלב מסוים הם הורידו את השם ציפי ונשאר רק השמנה.
כאילו היא לא קיימת בפני עצמה, השמנות השתלטה על החיים שלה, על
תכונות האופי שלה ולזה היא לא הסכימה. היא היתה אדם נבון ופקחי
כבר בגיל צעיר, היא שמה לב שכאשר היא לא מגיבה לכינויים, קבוצת
הילדים הסוררת מגבירה את ההצקות.
אחרי מספר שנים של סבל ומלחמות עם הוריה על כך שהיא לא רוצה
ללכת לביה"ס, היא ניסתה דרך אחרת להתמודדות. "היי שמיל, אני
במקומך הייתי שותקת, אתה כל- כך טיפש". שמיל היה מלך הכיתה,
חתיך, האתלט הכי טוב בכיתה, ביטחון עצמי גבוה "את מדברת אלי?"
"לא יודעת, אולי לא, אתה כל-כך טיפש וזה בזבוז זמן", הלב שלה
פעם בחוזקה והיא היתה חרדה, אך היא הצליחה להסתיר את זה. שמיל
היה מופתע, אף פעם לא דיברו אליו ככה. הוא ניסה לענות לה
בהתחכמויות, אך הוא לא יכל עליה, אפילו המחנכת אמרה שהיא
התלמידה המצטיינת של הכיתה. הוא חשב להרביץ לה, אבל הוא לא רצה
שיהיה לו שם של אחד שמרביץ לבנות. מאותו מקרה, ציפי שיכללה את
היכולת שלה להציג את עצמה, את יכולותיה, את כישוריה וגם את
הקוצים שלה, שאנשים ידעו לא להתקרב ולפגוע בה. מילדה נחבאת
לכלים, היא גדלה להיות נערה ואח"כ אישה מוחצנת, שאומרת כל מה
שצריך להגיד ולעתים קרובות גם דברים, שלא צריך להגיד.
הסביבה מאוד העריכה את המצוינות שלה, את הרצינות שלה, כולם
ידעו שכשציפי לוקחת פרויקט, היא תשקיע בו את הנשמה שלה ותצליח.
היה רק פרויקט אחד, שהיא נכשלה בו כל פעם מחדש. היא לעולם לא
הודתה בזה וגם לא תודה, זה היה הפרויקט שהיה הכי חשוב לה בחיים
- להיות רזה, אפילו לא ממש רזה, אבל לא שמנה, לא ציפי השמנה.
את דובי היא הכירה בקורס "אישות" בבר-אילן. הוא למד ראיית
חשבון שנה שניה, בזמן שהיא שקדה ללימודי התואר השני שלה
בביולוגיה הומאנית. גם בקורס אישות היא בלטה ובמיוחד בעימות
הקצר שהיה לה עם המרצה ד"ר רוגל. היתה לו פליטת פה לד"ר רוגל
המסכן. הוא אמר "זכר ובהמה ברא אותם", וציפי קמה לעברו בהתרסה
ושאלה "למי קראת בהמה" לכל צחוקם של הסטודנטים. אחרי השיעור,
דובי הציג את עצמו ואמר לה שהיא היתה גדולה היום, קלט את כפל
המשמעות והסמיק. היא אמרה לו שהוא חמוד כשהאודם משתלט על לחייו
החיוורות והתנצלה על כך שהיא ממהרת לקורס הבא שלה. מאותו יום,
הם ישבו אחד ליד השני בקורס וד"ר רוגל היה מסתכל על ציפי בחשש
אחרי כל משפט מעורר מחלוקת שלו. בשנה אחר-כך הם תיאמו לקחת
קורס יהדות נוסף ביחד "מבוא לקבלה". דובי נעדר משיעורים רבים
מהקורס הזה בגלל סיבות אישיות, המרצה אמר לו שהוא לא יוכל לתת
לו ציון סופי בגלל ההיעדרויות הרבות. דובי התכוון לוותר, לא
היה נעים לו להתעקש, להסביר, לנמק. הוא התכוון להתרחק מהמקום,
בזמן שהוא ראה את ציפי, האבירה שלו באה לעזרתו, מסבירה למרצה
שמה יעזרו לה כל המבואות לעולם הנסתר, אם היא לא רואה מודלינג
של הומאניות, של התחשבות מצידו. דובי לא האמין, אבל המרצה שאל
אותו כמה שאלות קצרות על הנסיבות שבגינן הוא לא הגיע לשיעורים
וזה הספיק לו כדי לתת לדובי לסיים את הקורס. דובי דמיין את
ציפי כלוחמת ללא חת, ענקית כגולית, מפחידה את כל אויביה. בזמן
הזה דובי אזר אומץ להזמין אותה לצאת עמו.
הם שיתפו אחד את השניה בדברים שהם לא שיתפו אף אחד. היא שיתפה
אותו ברגישות הכי גדולה שלה, בזה שהיא מכנה את עצמה "עיניים
ירוקות". "נו, אז יש לך עיניים ירוקות מהממות, מה העניין?"
היא חייכה ואמרה לו שהיא הולכת לשתף אותו במשהו שאם הוא יספר
למישהו, היא הורגת אותו. הוא הנהן בהסכמה, סקרן לדעת מה הסוד
של ציפי- אותה ציפי שלא מפחדת מכלום, לא מתביישת משום-דבר
ושאין לה אלוהים. היא סיפרה לו את הבדיחה על שלושת הגברים
שהתווכחו למי יש אישה יותר שמנה. הראשון אמר אשתי כל-כך שמנה,
שכשהיא עולה על אוטובוס, היא תופסת ארבע מושבים. השני אמר אשתי
כל-כך שמנה שכשהיא מתיישבת בצד אחד של ספסל, שלושה גברים במשקל
ממוצע שיושבים בצד השני של הספסל, עפים באויר. השלישי אמר,
אשתי כל-כך שמנה, יש לה עיניים ירוקות. אומרים לו השניים "מה
הקשר?" עונה להם הבעל, "כל השאר תחת". ציפי בחנה את התגובה
שלו, כשהיא סיפרה לו את הבדיחה. דובי צחק ואמר לה שהוא לא היה
מודע לכך שזה מפריע לה, בגלל שהיא מביאה את שמחת החיים שלה ואת
החיות שלה. הוא הוסיף שהיא מושכת מאוד ושיש לה תחת סקסי. היא
אמרה לו שהוא אומר את זה רק בשביל להשכיב אותה והוא ענה לה שגם
בשביל זה.
הסקס בינהם היה מצוין, הוא הביא את הניסיון והיא את היצירתיות.
ברגעים האינטימיים שלהם, הוא היה מרשה לעצמו לקרוא לה בחיבה
עיניים ירוקות והיא אפילו אהבה את זה. דובי התאהב בה בגלל שהיא
ידעה מה היא רוצה בחיים, בגלל שלא פחדה להתעמת על הדברים
החשובים וכשהקשר התפתח הוא אהב את זה שהיא בחרה בו, להראות לו
את המקומות החשופים שלה, הפגיעים (היו מעט כאלה), מראה לו שהיא
סומכת עליו. הוא ביקש ממנה שלא תשמור סודות מפניו. היא חשפה
בפניו את גופה הגדול ואמרה לו שהיא לא מסתירה כלום. הוא אמר
לציפי שהוא למד בעבר להדחיק את הצרכים והרצונות שלו ובזכות
הקשר עמה הוא מוצא חלקים אבודים בתוכו. היא הסכימה איתו שהוא
מקרה אבוד.
דובי ניסה להתקשר, במהלך השבוע הראשון שלו במילואים, לטלפון
בבית ולפלפון של ציפי. היא לא ענתה. בהתחלה הוא חשב שהיא כועסת
ושזה יעבור לה, אח"כ עלה חשש אצלו שקרה משהו. הוא התקשר להורים
שלה ואביה בקול מרוסק אמר לו שהוא ניסה להגיד לו בפלפון, אך
שהפלפון שלו היה תפוס או לא זמין. "מה העניין", שאל דובי בחשש,
מצפה לגרוע מכל. האב סיפר שציפי עברה ניתוח לקיצור קיבה
ושהניתוח הסתבך ושהיא בלי הכרה כבר כמה ימים. דובי רץ למ"פ,
הוא סיפר לו מה קרה ודרש להשתחרר. המ"פ, למרות היכרות של כמה
שנים, התעלם מהבקשה. דובי לראשונה בחייו החליט 'להתעקש' על
משהו. הוא חזר על הבקשה שלו שוב, מדגיש שהוא לא מתכוון לוותר.
המ"פ ראה במבט של דובי, שהוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי לראות את
אהובתו. אחרי ויכוח קצר, המפקד שינה את דעתו ו'שיחרר' את דובי
ליומיים. דובי השאיל אוטו מחבר וטס לביה"ח, לציפי שלו, להיות
איתה, לחבק אותה, לכעוס עליה על כך שפגעה באמון. הוא פתאום
הבין שציפי החזקה, הכל יכולה פחדה להתעמת עמו. האידיאליזציה
שהוא פיתח כלפי ציפי התחילה להיסדק...
הוא הסתכל בעיניים דומעות על ציפי שלו- עם כמה קילוגרמים פחות,
שוכבת במיטה, עיניה עצומות. הוא ליטף את שערה ברוך "ציפי את
שומעת אותי, עיניים ירוקות שלי, אני אוהב אותך". ציפי לא ענתה.
לשנייה אחת היא פקחה עיניים, עיניים ירוקות כבויות. "ציפי אל
תעזבי אותי..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.