אתמול בלילה קרה דבר קצת עצוב. אפילו קצת מאוד. מסוג הדברים
האלה שתמיד מרגישים צביטה בלב כשהם קורים. והחיים, ברגעים
האלה, כשהדברים קורים, נראים די חרא. כאילו הכול נגמר. וזהו.
מן חור כזה בלב, במקום שבו אמור להיות משהו. משהו שרק ברגעים
כאלה אתה יכול להרגיש בחסרונו. אם הוא חסר, כמובן. ואני לא
יודעת אם הוא חסר אצל כולם, אף פעם לא הייתי מישהו אחר, אבל אם
הוא חסר - אז ברגעים מסויימים, כמו אתמול בלילה - אתה מרגיש
אותו.
אז אתמול בלילה השמש נעלמה. אתם יכולים לא להאמין לי, זה בסדר.
אבל אני ראיתי. בעיניים שלי אני ראיתי. היא פשוט ירדה מהשמיים.
לא כאילו היא נופלת, קצת יותר לאט. אבל עדיין במהירות שעוד
אפשר להבחין בה. נהיה לה צבע מוזר כזה, אדום. כאילו היא נפצעה.
התקשרתי למגן דוד אדום והם צחקו עלי. אמרתי להם שהשמש נופלת,
אבל נופלת לאט, כי הרי מחוץ לכדור הארץ הדברים קצת יותר קלים,
אבל היא עדיין נופלת.
היא גוססת, רציתי לצרוח. והאיש בטלפון המשיך לצחוק. הוא אמר
שיש לי חוש הומור נחמד. הוא שאל איך קוראים לי. ניתקתי.
אחרי זה הסתכלתי עוד פעם החוצה, והיא נעלמה. היא מתה, ידעתי
באותו רגע. זה אבוד. היא בחיים לא תחזור יותר. מחר הם יגידו
בחדשות שהשמש נפטרה. זה יהיה יום מאוד עצוב, השמש היא דבר חשוב
לדי הרבה אנשים. גם לאיש הזה ממגן דוד אדום. אני יודעת שהיא
חשובה לו, כי אחרת הוא לא היה מכחיש את זה. הוא משוכנע שהשמש
היא חזקה, שלא יכול לקרות לה כלום, הוא מרגיש מוגן לידה כנראה.
הרבה אנשים מרגישים ככה. זה בטח קשה, כשעולם שלם סומך עלייך
בעיניים עצומות. אולי היא התאבדה. כן, כנראה שהיא התאבדה. וגם
הוא יתאבד, האיש ממגן דוד אדום. וגם עוד הרבה אנשים. ולא יהיה
אפשר לראות את הקבר שלהם, כי לא תהיה שמש.
כשהתעוררתי היום בבוקר, הסתכלתי החוצה בשביל לראות עוד פעם איך
העולם נראה בלי שמש. אבל לא יכולתי, משום שהייתה שמש. היא עמדה
במקום הרגיל שלה.
עכשיו היא עוד פעם מתה. חבל לי עליה, כל כך חבל. דווקא היה לנו
יום די נחמד ביחד, לי ולה. אני לא חושבת שהיא ידעה שכשהיום
יגמר גם היא תמות. כמו פרפר. גם פרפרים לא יודעים שהם עומדים
למות, אבל הם מתים בכל זאת. במשך הזמן הקצר שהיא שהתה פה, לא
היה לה מושג שמחר יחליפו אותה באחת אחרת. ויקראו להן באותו שם.
כאילו הן אותה אחת. "שמש". פתאום הבנתי שזה שם נורא כולל.
החלטתי לתת שם לכל שמש. כל בוקר אני אסתכל החוצה, עליה, ואני
כבר אדע איך לקרוא לה.
אני חושבת שכולם מתחלפים, לא רק השמש. גם העננים, והכוכבים.
ואנשים. עובדה, אף אחד מהם עדיין לא עלה על זה שהשמש מתחלפת.
הם רואים את המוות שלה כל יום, אבל ביום שלמחרת הם מקבלים את
העמידה החזקה שלה כמובנת מאליה. כן, אין לזה שום הסבר אחר. גם
הם מתחלפים. וחלק מהדברים הם מספיקים ללמד את העצמם החדשים
לפני שהם מתים, וחלק לא. זו הסיבה, כנראה, לזה שהם שוכחים כל
כך הרבה דברים. לא דברים משמעותיים. רק דברים קטנים כאלה,
שאנשים מספרים להם. לדוגמה, את הצרות שלהם.
נורא חבל לי על זה שהדברים מתחלפים כל כך מהר. כל מי שאני
מכירה כבר לא יהיה פה מחר. אני גם לא יכולה להכיר כל כך אנשים,
כי הם אף פעם לא חיים יותר מיום אחד.
מעניין איך זה שאני חיה יותר. אולי זה בגלל שאכפת לי, אז נתנו
לי הארכה. כי כשסיפרתי את זה לאנשים אחרים, שהם לא יהיו פה
מחר, או לפחות ששאר העולם לא יהיה פה מחר, זה לא היה נראה
כאילו כל כך אכפת להם. אותם האנשים שאומרים לי שאני לא רגישה
מספיק.
גם האלוהים הזה שלהם מתחלף כל יום. כן, זה ההסבר היחיד שיש
לעובדה שכל פעם זה נראה כאילו הוא אומר משהו אחר. אמר, יותר
נכון. לפני המון שנים.
מעניין איך אנשים היו מרגישים אם הם היו יודעים שהם סוגדים לאל
שחי רק יום אחד. ואולי זה לא משנה להם, כי בשבילם יום אחד זה
הכול. לכל מחזור של דברים שקיימים בכל רגע נתון, יום אחד זה
כמו נצח.
אולי בגלל זה אני לא מאמינה באלוהים. לא בגלל ריאליזם או כל
בולשיט אחר. בגלל שאני חיה יותר ממנו. יש לי ותק בעולם הזה.