כל כך טוב לי לדבר איתך, מסעיר ומרגיע בו זמנית, כל כך נכון.
עד כדי כך טוב לי לדבר איתך שאני כבר מסוגלת לעשות את זה
בעצמי. אני מדברת איתך, והריק שלך עונה לי את הדבר שהכי סביר
שתאמר מבין כל מה שבא לי לשמוע.
"אוף... למה תמיד אני מרגישה שאני צריכה להוכיח משהו לכולם?
אפילו לך... ולמה תמיד נדמה לי שאני מוכיחה בדיוק את
ההפך?"...
"לי את לא צריכה להוכיח כלום. באמת. בשבילי את טובה בדיוק כמו
שאת" - לא. נדוש מדי, מלוקק. לא הייתי מאמינה לך.
הריק של המרחק ממך מרגיש לפעמים אמיתי כמעט כמו הקיום שלך, הוא
נראה ונשמע ומריח... כמעט ויש לו דעות והשקפות משל עצמו.
הייתי רוצה יום אחד להפגיש ביניכם. הייתי אומרת לו, "תכיר - זה
'באמת אתה' שסיפרתי לך עליו", ולך הייתי אומרת שזה הריק שלך.
שניכם כנראה הייתם מתבלבלים נורא ורק אותי זה היה משעשע.
במקומך הייתי מקנאה. הוא מכיר אותי הרבה טוב יותר ממך. הוא
מכיר גם אותך. רק לו סיפרתי כמה אהבתי וכמה שנאתי אותך. את כל
הדברים שהתכוונתי להגיד לך ולא אמרתי, שרציתי להגיד ושכחתי -
אמרתי לו. אפשר להגיד שבגדתי בך איתו. כמעט כל יום.
במקום לקנא זה מסקרן אותך. אתה מתגרה בו ושואל שאלות שהוא
לעולם לא ידע את התשובות עליהן. משוויץ מולו בטריקים שרק אתה
יודע ובמשחקים שלא נתתי לו ללמוד ממך.
מעניין על מה תדברו אחרי שיישבר ביניכם קצת המתח, אחרי כמה
בירות וצ'יפס עם קטשופ חריף. אני רוצה ולא רוצה שתדברו עלי.
אבל בכל מקרה אתם תדברו על כל דבר אחר. ככה רציתי שיהיה. ככה
יצרתי את הריק שלך - עסוק ורחוק ממני, עייף ורחוק ממני, חצי
צוחק ורחוק ממני.
משגע אותי שאף פעם לא יהיה לו את הצחוק שלך. את המלים קל לנחש,
את הקול אפשר לדמיין, אבל בצחוק שלך יש משהו בלתי ניתן לחיקוי
והעתקה - אולי אתה, אולי החיים. הצחוק שלך נותן לי משהו לשאוף
אליו, באמת. השניות שחולפות מהרגע בו אני מבינה שהוא מתקרב ועד
לרגע שבו הוא מגיע יכלו מצדי להימשך לנצח.
הריק שלך מסתכל עליך כשאתה ניגש לדבר איתי. הוא עומד בצד ומנסה
ללמוד את כל התנועות והג'סטות. הוא עושה לעצמו חיקויים שמאוד
מצחיקים אותו - אבל הוא לא צוחק. חסר לו הצחוק שלך. הוא מתחיל
להריץ בראשו תכניות איך לגנוב לך אותו, כשלא תשים לב, כשתשתכר
לגמרי, כשתישן ותחלום... אבל מוותר, הוא יודע שיהיה לך קשה
בלעדיו, ולי יהיה קשה עוד יותר.
אני צריכה ללכת. אני לוחשת משהו לריק שלך באוזן.
אתם לוחצים ידיים - יד אמיתית אל יד שרק מרגישה אמיתית. אתם
נפרדים כידידים - בעיניים רושפות. אני כבר מתחילה להתחרט על
הצורך הטיפשי שהיה לי להפגיש ביניכם. אתה בטח מגחך על
הילדותיות שלי, אולי אפילו תספר על זה לחברים שלך... ותצחק את
הצחוק שלך איתם.
אני נכנסת למונית ורק אז מבינה שאני לבד. אתה לא איתי וגם לא
הריק שלך. שיט.
אחרי כמה ימים הריק שלך חוזר ומזכיר לי כמה שקט היה לי בלעדיו.
הוא חוזר קצת אחר. מתוך הצחוק הכמעט מתגלגל שהצליח כמעט ללמוד
ממך אני מבינה שרק תלונה אחת יש לו על האירוח שלך.

היה לו נורא צפוף שם, איתך ועם הריק שלי...