הפרק השביעיי, ובו יסופר על הגוזל הכתום

היא הייתה הראשונה מיני רבות. אבל רק אותה הוא אהב באמת, ומשום
שלא נענתה לו, שילמה על כך. בחייה ובחיי ביתה ובעלה. ובחיים של
עוד רבות אחרות. בעלה היה הנרצח הזכרי הראשון. 'זה לא אישי',
היה אומר, מנסה לשכנע את עצמו. זה לא אישי.

הוא לא הצליח. השכנוע העצמי, ברוב הפעמים לפחות, לא עבד. הוא
לא שכנע את עצמו. זה מה שהכאיב לו יותר מכל. בכל רצח שביצע,
הוא דמיין את פניה. זו הסיבה שבגללה הוא רצח. ההתעלמות, היא
הייתה סיבת הרצח. כל הנשים שהתעלמו ממנו, בדיוק כמו שהיא
התעלמה, שילמו על כך בחייהן.

הגוזל הכתום, קראו לו, בגלל הטבעת. בכל זירת רצח שבה הוא פעל,
נמצאה תמיד טבעת כסופה, שעליה חרוט ציור של גוזל, תמיד בצבע
חלודה. מכאן ניתן לו שמו, הגוזל הכתום. זה נהפך למעין אובססיה
בשבילו, הוא חיפש את הנשים אותן רצח. הוא הרגיש כאילו הן
מיוחדות, כאילו, אולי הן יכולות להיות היא. אבל אף אחת מהן לא
הייתה.

הוא יצא מבית הקברות וחזר לביתו. בחנייה, הייתה המונית שלו,
המונית בה נסעו ירון ויעל ביום בו נרצחו. הוא שלף את אקדחו,
הכניס אותו לפיו, וירה. דם נמרח על הכסא, היריה הדהדה ברכב
ומשכה תשומת לב. המשטרה הגיעה תוך כחמש שניות. זה היה מקרה
ברור של התאבדות. לאחר חיפושים בכיסיו, גילו בכיס מעילו הקדמי
את המכתב שכתב כמה שעות קודם לכן. הוא הגוזל הכתום. אותו
מחפשים השוטרים כבר מעבר ל - 14 שנים. אותו. במכתבו, הוא פירט
לפרטי פרטים את כל רציחותיו, את כל ה - 31. כגילה של אהובתו,
הנרצחת הראשונה. באותו יום נסגרו במשטרה 31 תיקים לא פתורים.
וכך היה כתוב במכתבו: