הפרק השישי, ובו יסופר על אהבה, שברון לב ומוות

הוא הרגיש סיפוק, גדול יותר מאשר כל דבר שיכול להביא לסיפוק.
מטרתו בחיים הושגה. עכשיו הוא יכול לסיים את חייו.

אולי עדיין לא. יש עוד דבר בלתי פתור שעליו היה לעשות.

הוא יצא מביתו, המכתב שכתב נמצא בכיסו הקדמי של מעילו, אקדחו
תלוי על חגורתו. הוא החליט ללכת ברגל. הוא זקוק לאוויר. הוא
צעד שעה ארוכה, עד שהגיע למקום יעדו. למטרתו האחרונה. אמנם עבר
זמן רב, אך הוא עוד לא שכח. הוא עלה לקברה. בדרכו, עצר בחנות
פרחים עלובה, והשקיע את שארית כספו בזר הכי יוקרתי שיכל למצוא,
בשבילה. הוא ניגש לקבר, הניח את הפרחים והתיישב. הוא התיישב על
האדמה לידה. היא הייתה הראשונה שלו. תמיד יהיה לה מקום חשוב
בליבו.

לימינה, הייתה קבורה יעל, ומצדה השני של יעל, היה קבור ירון.
הוא לחש לה כמה מילים, על כמה משמעותית הייתה בשבילו, על כמה
היא שינתה את חייו. ואח"כ, אח"כ הוא התנצל. ובכה.
היא הייתה חשובה לו, אבל לא הייתה לו ברירה. זה חייב היה
לקרות, הוא לא יכל לתת לה להמשיך כך.

הוא קם ללכת, אבל אז הוא הסתובב שוב אל מצבתה, בפעם האחרונה,
וקרא בקול, כאילו בכדי להבהיר לעצמו שזו באמת היא: "שרונה קרן,
20/5/1975 - 17/9/2006 אם נפלאה ורעיה למופת. נזכור אותך
לעד".
הוא חייך לעצמו במרירות. לא נותר עוד מי שיזכור. יקירייך כאן,
לצידך.
היא הייתה הראשונה אותה הוא רצח. היא הייתה הראשונה שלידה
נמצאה טבעת. אף אחד לא ידע באמת למה, או איך, אבל כך התחילה
סדרה ארוכה של רציחות. רציחות סדרתיות.

רק הוא ידע. רק הוא ידע כמה הוא אהב אותה בסתר. כמה חשובה היא
הייתה לו. רק אותה הוא אהב. אך היא, היא התעלמה, סירבה לו. היא
הייתה נשואה, והייתה לה ילדה קטנה, רק בת 3. היא לא יכלה.
ובכלל, היא לא אהבה אותו. היא לא הייתה עושה את זה לבעלה
בחיים. לכן, כשהוא הביא לה טבעת, והיא החלה להתעלם, הוא פשוט
חייב היה לשים לזה קץ. אז הוא שם.

היא הייתה הראשונה מיני רבות. אבל רק אותה הוא אהב באמת, ומשום
שלא נענתה לו, שילמה על כך. בחייה ובחיי ביתה ובעלה. ובחיים של
עוד רבות אחרות. בעלה היה הנרצח הזכרי הראשון. 'זה לא אישי',
היה אומר, מנסה לשכנע את עצמו. זה לא אישי.


הפרק השביעי - http://stage.co.il/s/537237610