לפני הכל, סליחה אם יצא לי גרוע, למה אני רק בן 12... אז,
תיהנו ותנו ביקורת בונה שאני אוכל לשפר...  

החיוך שלה:

היא לא דומה לי בכלל: היא יפה, מקובלת, משוחררת....
ובכל זאת, בדרך לא מובנת, נוצרה שיחה.
השיחה, למען האמת, הייתה מלחיצה. אני הייתי חייב להשתדל להגיד
את הדבר הנכון ולא להישמע דבילי או חנון. אסור לי לטעות בשום
דבר. אני חייב לנצל את ההזדמנות.
אני ממש לא זוכר על מה בדיוק דיברנו, אבל דיברנו על היום-יום,
עד שכבר לא היה לי מה להגיד. נשארתי המום מהיופי והשלמות שלה.

שתקתי.
וגם היא.
שתקתי למשך שניות אחדות, אך אלו היו השניות הארוכות בחיי.
ועוד שנייה ארוכה אחת...
ואולי עוד רגע זעיר...
ואז קיבלתי את החיוך שלה.
חיוך קטן ושובב, שלא צריך להגיד הרבה, חיוך שהיא שלחה אלי מתוך
מבוכה, כנראה, ואולי סתם ככה.
החיוך שלה גילה לי שמאחורי כל החברה, היופי, הציניות,
החציפות...מסתתר משהו אוהב ותמים, משהו מהילדות שנשאר כנראה
בכולנו. חיוך קטן, אוהב וצעיר. חיוך שמזמן ומקבל אותך. חיוך
שהרגיע אותי, הוריד ממני את הנטל ואת הלחץ ואמר לי שכבר לא
צריך כלום, שלא צריך להתאמץ ושאני לא יהרוס את השתיקה הזאת,
שפתאום נהייתה יפה וחיונית. כמה שהחיוך שלה אמר לי. חיוך של
אושר, חיוך של רגע אחד, רגע אחד קטן, שעוצר את העולם מלכת לכמה
שברירי שנייה. חיוך שמשחרר אותך מהלחץ היום-יומי ולוקח אותך
למקום שונה לגמרי.
החיוך נשאר על פנייה ואצלי בלב הוא הפך לרגש שעוזר להתקדם
הלאה, לפתוח דף חדש, לחיות את הרגע ולא לחשוב על מה שקרה או על
מה שיהיה, כמה זמן הפסדתי במחיצתה ועוד כמה זמן אני אבלה עם
חברים חדשים. כבר לא מדובר פה בשיחה, מדובר פה בהתחלה של משהו
חדש וכייפי, משחרר ורענן, בלי לפחד או לחשוש... ללכת על הכל.
ולהיות מאושר.
ולחייך חיוך קטן בחזרה. חיוך בלי מילים, שאומר יותר ממה שחשבתי
שיגיד.
עוד שנייה אחת...
ואולי עוד רגע זעיר...
ואז החיוך שלה נעלם.
פנייה הופכות בחזרה לפנים בעלות הבעה נעימה ויפה, הבעה של
הרגשה נכונה, שכנראה נשארה מהחיוך שלה.
וחוזרים לדבר...
וגומרים...
והולכים כל אחד לדרכו...
אבל לפני שכל אחד הולך, אני מקבל עוד חיוך קטן, שאומר לי בדיוק
את אותו הדבר...
ואז היא מתקרבת...
ואני מרגיש בעננים, כאילו אין כבר אף-אחד בעולם הזה...
ואני מקבל נשיקה מאותן השפתיים שחייכו לי...
ומחזיר לה בשפתיי שלי...
הלב שלי מתפוצץ.
אני מרחף.
ואז הולכים.
החיוך שלה נעלם מלפני כמה רגעים, אך נראה שחייך אליי כבר
ממזמן.
אחריי ההרגשה הזו, של החיוך המתיישן, אתה כבר לא יכול להרגיש
אותו, הוא כבר לא ממשי. הוא רק בזיכרון שלך לבדו, מרחף לו
ומזכיר לך את הרגעים והתחושות שבלב מאותה ההבעה הנעימה
והמיוחדת ביופייה, לצד החיוך הקטן שלה, שמציף את הלב במערבולת
של רגשות וניחוחות.
אחרי זמן מה, מתחיל המאבק עם עצמך,
של הלב מול הזיכרון.
שיישאר בליבי, החיוך הזה,
שלא יעלם לעולם.
למחרת אני מסתכל עלייה, על יופייה שעוצר את נשימתי.
הלב ניצח בקרב מול הזיכרון, את זה אני יודע עכשיו.
הזיכרון נחרט בליבי ובמחשבותיי.
מביט בה שוב.
נזכר בה, בחיוך, בנשיקה, בשלמות של הרגע המתמשך.
אני משחרר את הכל מעליי, הפעם את כל מה שנשאר.
ומוכן להתאהב בה.