[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פינוקיו שמי
/
ילדות קשה

היא אמרה לי שאני גדלה עקום, שאני לא מתפתחת כמו שצריך. אבל
לגמור את זה ככה?
הכל התחיל עוד לפני הרבה זמן, כשנולדתי. זו הייתה לידה רווית
כאבים. היא דיממה במשך די הרבה זמן ובקושי יכלה לישון בלילה.
בהתחלה היא העדיפה להדחיק אותי. ראתה בי מין מטרד כזה שאפשר
להתעלם ממנו. אבל אחרי תקופה מסוימת גדלתי למימדים די רציניים,
כאלו שכבר חייבו אותה להתייחס אלי. כבר לא היה אפשר להסתיר
אותי בתוך ערימות של כדורים ושוקולדים. משהו היה חייב לקרות.
ואז ביום אחד בהיר, היא התחילה לגעת בי. זה קרה בדרך כלל
כשישנתי. לאט לאט שאף אחד מסביב לא ירגיע, היא הייתה נוהגת
להתגנב אלי ולנשוך אותי. כמה שבועות אחר כך היא גם התחילה
להכות אותי. ככה ממש עם הידיים. לשחק בי כאילו אני חפץ. זה כאב
מאוד. וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי שאסור לי להישבר. הבנתי שכל
הנשיכות והמכות האלה נועדו לבחון אותי עד כמה אני חזקה. ככה
היא היכתה אותי במשך מספר ימים עד שדיממתי ממש חזק אז היא
נבהלה והפסיקה.
אבל זה היה רק סוף השלב הראשון במאבק שלה איתי. היא ראתה שהיא
לא יכולה עלי מבחינה פיסית, אז ניסתה להתיש אותי מבחינה נפשית,
לשחק לי על הדימוי העצמי. היא ירדה עלי חזק. בול לתוך החסרונות
שלי. פגעה בי ישר בעצבים החשופים. היא התעצבנה שאני מפריעה לכל
האחרים בסביבה שלי, שאני דוחקת אותם. היא אפילו אמרה לי שאני
עושה לה חיים קשים ושבגללי היא לוקחת כדורים כדי להרגיע את
כאבי הראש החזקים שלה. היא אמרה לי שההתפתחות שלי לקויה,
שנולדתי מאוחר מידי, לתוך בית שכבר צמח והפך להיות משהו איתן,
בריא כזה.  אמרה שכולם סביבי כבר הסתדרו בחיים, תפסו את מקומם,
כל אחד מצא לו את הפינה שלו.
רק לי אין מקום.
נגמרו המשאבים, נגמר האוכל, נגמר המקום.
ואני תקועה כמו קוץ בתחת. הורסת את הבית.

היא אפילו לא נתנה לי הזדמנות להגיב. אם הייתה רק מנסה לשאול
איך אני מרגישה הייתי מבקשת ממנה שתתן לי הזדמנות שנייה. שגם
לי מאוד קשה לצמוח במקום כזה שמבלי כוונה בכלל אני דופקת לכולם
את החיים. שגם אני מנסה למצוא את הפינה שלי, אבל מה לעשות
שהצרכים שלי פשוט גדולים מידי. הייתי אומרת לה שאם רק הייתי
יכולה, הייתי קמה ועוזבת, אבל מה לעשות שאני קשורה לבית הזה.
באמת קשורה אליו. ואם היא תזרוק אותי החוצה, מי יסכים לקבל
אותי אליו? ככה - חבולה, מוכה ושותתת דם?

אז נכון שעשיתי חיים קשים, אבל אף פעם, גם לא בחלומות הכי
גרועים שלי, לא חלמתי שככה זה ייגמר...








"דוקטור, זה ייכאב?"
"לא, זה יהיה מאוד מהיר, את לא תרגישי כלום".
"אני חושבת שההרדמה כבר פועלת. אני בקושי מרגישה משהו".
"יופי, עוד רגע ואני מסיים"
"אחחחח".
"זה הכל, היא בחוץ. איך את קוראת לה?"
"לתת לה שם? תגיד, אתה השתגעת?"
"יש אנשים שאוהבים לתת שמות".
"זה כבר בעיה שלהם, אני לא נותנת שמות לשום שן בינה!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלח לי, איפה
מגדלי התאומים?


יאנוש בן לאדן,
שאהיד מוטס,
לטייס אמריקן
אייר לפני קיפוד
פתיל חייו


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/7/07 11:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פינוקיו שמי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה