סבא שלי.
הסבא הכי טוב בעולם. הסבא שאהבתי, אני אוהבת ותמיד אוהב.
הוא זה שגידל אותי. הוא זה שהיה איתי תמיד. הוא זה שהצחיק
אותי, שדיבר איתי, שקנה לי מתנות.
הוא זה שהיה איתי כשהרגשתי רע, הוא זה שעודד אותי תמיד, הוא זה
שתמיד היה,
ואף פעם לא הלך.
כן, זה סבא שלי.
קוראים לו אלעזר אור. האיש הכי טוב-לב, והכי אהוב שקיים בעולם
הזה.
אני קרן. קרן אור. זה סבא שלי שמצא את השם הזה בשבילי, הוא
הציע אותו לאמא שלי, שהיא אם חד-הורית, והיא התלהבה.
וכן, שם המשפחה שלי הוא אור. זאת אומרת - קרן אור. סבא היה
אומר לי מאות ואלפי פעמים שהוא רצה לקרוא לי ככה, כי אני קרן
האור שלו. ואהבתי לשמוע את זה בכל פעם מחדש.
כיום אני בת 16. כשהתחיל כל הסיפור, הייתי בת 14.
זה היה בערב ליל הסדר של לפני שנתיים. המשפחה שלנו אף-פעם לא
הייתה נורמלית, וכנראה שגם לא תהיה. כולם שיחקו אותה כאילו הכל
בסדר, כאילו אוהבים, אבל כולם שנאו את כולם.
אם רק הייתם יודעים כמה רכילויות ושנאה אחד לשני יש במשפחה
הזאת. אם רק הייתם יודעים.
אבל זה התפוצץ רק בליל הסדר, בליל הסדר של לפני שנתיים.
סבא שלי, בכלל, מאז כל ההתעסקות והשנאה הזאת, שהתחילה אולי
לפני 15 שנים, הוא בצד. לאף- אחד לא אכפת ממנו. הם מתייחסים
אליו כאילו הוא סתם זקן שגם ככה עומד למות עוד מעט.
והוא האיש שגידל אותם, שחי איתם, שנתן להם את כל האהבה שלו,
הוא עצמו לבדו הסתדר איתנו, בלי סבתא.. שמתה כזמן קצר אחרי
הלידה של הבן האחרון שלה. הם ככה מחזירים לו.
אני ועוד כמה מבני הדודים שלי, לפני ליל הסדר הזה שהתפוצץ,
היינו תמיד עם סבא. כולנו אהבנו אותו כל-כך, והוא אהב גם
אותנו, הכי בעולם.
אבל מאז אותו ליל הסדר, שאני אפילו לא יודעת מה הייתה המריבה
הזאת ועל מה ולמה היא הייתה, לא הייתה יותר משפחה. כל האחים של
אמא התרחקו, לא ראינו אותם עוד. וכך גם הבני-דודים, ההורים
הרחיקו אותם מסבא ולא רצו בכלל כל קשר עם אף-אחד שקשור למשפחה.
הם הסיתו את הילדים שלהם נגד סבא שלי, נגד אמא שלי ונגד כל
השאר. אבל רק אני, שגם אני הייתי קורבן להסתה הזאת, לא היה
אכפת לי. אני אהבתי נורא את סבא, ותמיד הלכתי לבקר אותו. כל
יום. לא היה יום שלא הייתי באה אליו. הוא תמיד היה כל כך עצוב,
בגלל שהמשפחה שלו התפרקה, ושלאף-אחד לא אכפת ממנו, וזה נורא
כאב לי. כל כך כאב. אני הייתי היחידה שדאגה לו. אמא שלי הייתה
בקושי מבקרת אותו. היא הייתה באה אליו אולי פעמיים בחצי שנה.
וגם אז בקושי מתייחסת אליו. שמעתי מסבא שלי שזה ככה אותו דבר
גם אצל שאר האחים במשפחה וזה העציב אותי מאוד וגם מאוד הכעיס
אותי. רציתי לרכז את כולם פשוט ולהגיד להם כמה שהם אכזריים
ושהם מתנהגים כמו ילדים בני חמש. אבל מה כבר ילדה בת 14 יכולה
לעשות מול כולם? כלום.
אבל אני המשכתי לבוא לבקר את סבא, תמיד הייתי איתו. ותמיד
כשהייתי איתו, כשבאתי אליו וחיבקתי אותו, ראיתי שיש לו ניצוץ
בעיניים, שהוא שמח לראות אותי.
היינו יוצאים גם הרבה לטיולים. הייתי לוקחת אותו לפארקים
ולמקומות שהוא היה בהם כשהיה יותר צעיר, עם הילדים שלו, והוא
היה מספר לי כל מיני זכרונות על מה שהיה. זיכרונות טובים
כמובן. והוא תמיד היה מחייך או צוחק בזמן שהוא נזכר בזה. אהבתי
לראות אותו צוחק, זה היה נדיר.
יום אחד, כשיצאנו לפארק, הצעתי לסבא רעיון על לאחד את המשפחה
מחדש. הוא בהתחלה לא הסכים, הוא אמר שזה מיותר, אבל אני שכנעתי
אותו. אז התחלנו לארגן משהו.
היום הולדת של סבא הייתה קרובה. אז החלטנו שהוא יודיע לכל אחד
מבני המשפחה לבד שיבוא למסיבה, אבל בלי שאר המשפחה, רק סבא
ועוד כמה חברי ילדות. לא חשבתי שהם יאמינו, אבל הם כן. כל
המשפחה הייתה שם.
סבא היה שם ואמר להם כמה מילים.
"אני יודע שאתם בטח חושבים עכשיו, איזה שקרן האבא הזה! הוא
הבטיח שלא תהיה משפחה! אבל, זה היום הולדת שלי, ואני אוהב את
כולכם! אבל אני אוהב אותכם כשאתם ביחד, לא כשאתם רבים! אז אולי
תעשו מאמץ אחד קטן, ותהיו איתי, ונהיה כולנו ביחד, לפחות ביום
ההולדת שלי"!
המילים האלה עשו להם משהו על הלב כנראה, והם ניסו לעשות
"סולחה".
המסיבה התחילה טוב , אבל נגמרה ברע. פתאום לאחר שעה בערך,
ראינו בחדר שוב, את כל המשפחה רבה. הם רבים, מקללים, מתקוטטים,
וסבא שלי עמד וראה הכל. היו לו דמעות בעיניים, ראיתי את זה.
הוא יצא מהחדר מאוכזב, והלך לשבת בסלון. אני הלכתי אליו, לעודד
אותו.
"אל תדאג סבא, יהיה בסדר. נעשה עוד כמה נסיונות ובסוף זה
יצליח"! אמרתי לו, למרות שבתוכי ידעתי, שהמשפחה הזאת אף פעם לא
תחזור להיות ביחד.
"היית רוצה שנברח יחד?" הוא אמר לי בפרצוף מבואס.
"מה"?
"כן.. את הנכדה היחידה שלי. את היחידה שאכפת לה ממני. היחידה
שאני באמת אוהב. תבואי איתי, נגור ביחד, אני אמצא לך חתן, ואז
תהיה משפחה חדשה. משפחה חדשה ומאוחדת. מה את אומרת"? הוא אמר
לי ונראה מבסוט מההצעה שלו. אני הסכמתי. אהבתי את סבא כל כך,
ועם אמא בקושי הסתדרתי.
קבענו שבעוד יומיים אני אבוא אליו, ונלך. נברח מהכל. מכולם.
אבל הכל התבטל.
יום אחרי המסיבה אמא שלי אומרת לי שהתקשרו אלייה מבית החולים,
סבא שלי מאושפז שם. הוא חולה. יש לו סרטן.
לא האמנתי. יש לו סרטן? לבן-אדם הזה? לסבא שאני הכי אוהבת?
לבן-אדם היחיד שאני אוהבת? לא יכול להיות.
"לכי תבקרי אותו.. הוא בטח רוצה להיות איתך", אמא אמרה לי,
נשמע דיבור מזלזל כזה.
"ואת לא הולכת אליו? הוא צריך אותך. את כולכם". אמרתי לאמא שלי
בעצבנות.
"אני אבוא, אבל אולי יותר מאוחר, יש לי סידורים בעבודה. לא
נורא, זה בטח לא משהו רציני, בטח עוד איזה הצגה כדי לפגוש את
כל המשפחה שוב", היא אמרה ועל המשפט הזה כל כך כעסתי עלייה.
אבל כל כך. איך היא מעזה בכלל ?!  בלי להגיד מילה יצאתי מהבית
בטריקת דלת חזקה. הלכתי אל בית החולים.
עמדתי בחוץ, הייתי היחידה שבאה לבקר אותו. היחידה. היה לי כזה
עצוב. הייתי עצובה בשבילו.
הרופאים שלו עברו לידי. שמעתי אותם מדברים על סבא שלי, אז
עמדתי לידם כדי להקשיב למה שהם אומרים.
"הוא עומד למות.. אני נותן לו יומיים-שלושה גג", אמר אחד
הרופאים לרופא השני שהיה לידו.
"איך נגיד לו את זה? מה, המשפחה שלו לא באה לבקר אותו"? אמר לו
השני.
"אני המשפחה שלו. אני. אני הנכדה שלו, אני אספר לו", אמרתי להם
והייתי עם דמעות בעיניים.
נכנסתי לחדר של סבא שלי. לא רציתי לבכות לידו, שלא יראה שאני
בוכה, אז עצרתי הכל מבפנים למרות שכמעט והתפוצצתי.
"למה לא סיפרת לי שיש לך סרטן?" אמרתי לסבא בעוד אני מתיישבת
ליד המיטה שלו, עוצרת את הבכי מבפנים.
"לא רציתי להדאיג אותך, ובכלל, לא חשבתי שלמישהו אכפת חוץ
ממך", הוא אמר לי ככה, בקול עצוב.
לא עניתי לו. הסתכלתי עליו. הסתכלתי עליו וידעתי שזו יכולה
להיות הפעם האחרונה שאני אראה אותו.
אז הבכי עלה. לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי
ובכיתי. לא הפסקתי. סבא הסתכל עליי, כנראה הבין מה קרה.
"אני עומד למות בזמן הקרוב נכון?" הוא שאל אותי בקול חלש
ועצוב.
שתקתי. לא עניתי לו אבל בכיתי. בכיתי ובכיתי.
הוא גם בכה. פעם ראשונה שראיתי אותו בוכה באמת.
"קרן, גם אם אני אמות.. אני אמות שמח. כי אני אזכור שיש מישהי
שאכפת לה ממני, שיש מישהי שאוהבת אותי ודואגת לי. אני אזכור
אותך, את הנכדה הכי יקרה ואהובה לי בעולם, את המשפחה שלי.
המשפחה היחידה. כן את, קרן אור שלי" הוא אמר, עם דמעות
בעיניים וחיוך רחב. חיבקתי אותו. חיבוק חזק-חזק-חזק, כי ידעתי
שזו יכולה להיות הפעם האחרונה שאני אחבק אותו.

יום אחר כך. הודיעו לנו שהוא נפטר. הייתי מאוד עצובה. בכיתי
שעות.
להלוויה הם דווקא כן באו, כל המשפחה באה. פתאום אכפת להם
ממנו.
רציתי כל כך להגיד להם, לכעוס עליהם, אפילו להרביץ להם,
אבל ידעתי שמה שסבא תמיד רצה, זה שהמשפחה תהיה מאוחדת שוב.
אז נתתי לזה לקרות. נתתי להם להתאחד מחדש.
בהלוויה, הלכתי אל הקבר שלו ודיברתי אליו.
"סבא. אני מבינה שאתה באמת שמח עכשיו. אני רק אגיד לך, שאני
אוהבת אותך. שלי אכפת ממך. אכפת מאוד. ותראה, מסתבר שאני לא
היחידה. החלום שלך עומד להתגשם, מה שרצית כל כך הרבה זמן,
המשפחה מתאחדת מחדש, והכל - בזכותך סבא. רק בזכותך".

היום אני בת 16 כמו שכבר הזכרתי. המשפחה באמת מאוחדת עכשיו, רק
בזכות סבא, כן, רק בזכותו.
מאז שהוא נפטר כולם הבינו שהם טעו ועכשיו הם ביחד.
סבא לא רחוק ממני. אני יודעת את זה.
הוא שומר עליי מלמעלה. הוא איתי עכשיו.
והוא שמח, אני בטוחה שהוא שמח.