הפרק הרביעי, ובו יסופר על הרוצח האמיתי

הוא חזר לביתו, מוריד את הכפפות, שוטף את המטלית איתה ניקה את
זירת הפשע אחריו, לא מודע בכלל לעובדה שהשאיר אחריו עקבות
למרות מאמציו. הוא הכיר אותה, אבל היא לא הכירה אותו. היא ראתה
אותו פעמיים בחייה, אבל בשתיהן היא לא ייחסה לו חשיבות. היום
הוא נקם את נקמתו, אבל לא רק את נקמתו.

למשטרה לא הייתה כל דרך להגיע אליו, חשב לעצמו. השעה הייתה כבר
19:30. 'בטח כבר מצאו אותה', חשב. הוא לא תיאר לעצמו שעברו כבר
שעתיים וחצי מאז פגע בה, מאז חילל את גופה ואת חייה. היא לא
הייתה מי שהוא חיפש. היא הייתה סיפוק רגעי בלבד. לא אותה הוא
רצה, אבל הוא הסתפק במה שיש, במה שנקרה בדרכו.

בחדרה, מתחת למיטתה, לאחר חיפוש ממושך, מצאו טבעת. ברגע שבו
היא נמצאה, הכל השתנה.

בחדר החקירות, אחרי שלוש שעות של חקירה מתישה, ירון קרן כבר
כמעט נשבר והודה ברציחתה של בתו למרות שלא הוא עשה זאת, רק
בשביל שיתנו לו להתאבל עליה, שיתנו לו מנוחה.
אבל שנייה לפני שהוא נשבר, מבכה ללא סוף, נכנס לחדר בחור צעיר,
בן כ-25, לחש משהו לחוקר הראשי, הוא לחש לו את המילים "הגוזל
הכתום", שבטח היו בעלות משמעות רבה, ושניהם יצאו החוצה.

דרך הדלת השקופה, ניתן היה לראות את מבט האכזבה שעמד בעיני
החוקר הראשי בעקבות הדברים ששמע. מבט האכזבה הפך אחר כך למבט
תאב נקם. אבל ירון לא ראה את המבט. הוא היה שקוע יותר מדי
בבכיו, בעצבו. אם רק היה מסתכל, ומקשיב, היה מבין כי הוא
משוחרר, לעת עתה. החוקר מלמל משהו על זה שהתגלו ראיות חדשות,
אבל ירון לא היה ממש מרוכז. מחשבתו הייתה על בתו היחידה,
שעכשיו גם היא כבר איננה. הוא היה כ"כ לא מרוכז, עד ששכח לשאול
אילו ראיות חדשות התגלו.

הוא יצא מחדר החקירות, ונסע, במונית, לבית מלון. הוא לא מסוגל
לדרוך שוב בבית בו נהרסו חייו, בבית בו הדבר היחידי שבגללו הוא
נושם, מת. כל הדרך חשב רק על ביתו, ולא היה מרוכז בשיחת החולין
שניהל איתו הנהג. הוא הגיע לבית המלון ונשכב על המיטה, חשב מה
לעשות עם עצמו.
זה היה הערב האחרון בו הוא נשם.


הפרק החמישי - http://stage.co.il/s/537237564