הוא ישב על רחוב קינג ג'ורג', מכופף, כמעט משתחווה, מכוסה
בדובון צבאי מרופט עם הקפוצ'ון על הראש. הוא פשט את ידו הימנית
לעוברים ולשבים, נמנע מלהביט בעיניהם. הוא רק הישיר מבט ארוך
אל קופסת הקרטון הישנה שהייתה מולו.
כשנתקלתי בו בפעם הראשונה, לא טרחתי אפילו לעצור. פשוט חלפתי
על פניו מבלי לזרוק אפילו מבט, שלא לדבר על כסף. לקח לי זמן
להבחין שמבין כל הקבצנים שהתברכו בהם רחובות תל אביב, רק קופסת
הקרטון שלו הייתה תמיד מלאה במטבעות. בהתחלה, הייתי בטוח
שהקבצן הזה פשוט ותיק בעסק וכנראה הולך לו לא רע. אבל אפילו
בפעמים שקמתי ממש מוקדם בבוקר, הרבה לפני שתל אביב מתעוררת,
הוא ישב שם, מביט בקרטון מלא מטבעות.
יום אחד כבר לא יכולתי לעצור את הסקרנות שלי ופשוט שאלתי אותו
לפשר העניין.

הוא הרים אלי מבט, עדיין ישוב מכופף, ושאל אותי למה אני
מתכוון.
"הקרטון שלך, זה שאנשים אמורים לזרוק אליו מטבעות; הקרטון שלך
תמיד מלא. אפילו מוקדם מוקדם בבוקר".
הוא הביט בי במבט חצי מתפלא וחצי מנחם ואמר לי (כאילו זה הדבר
הטבעי ביותר בעולם) שהקרטון שלו כלל לא מיועד שאנשים יזרקו לו
מטבעות, ושהמטבעות האלה כלל לא מיועדים אליו.
"אז למי הם מיועדים?", שאלתי בפליאה.
"לכל השאר", הוא השיב בשקט.
בשניות הראשונות חשבתי שהקבצן שמולי פשוט משוגע. אבל המבט שהיה
לו בעיניים והדיבור הרציף והברור שלו גרמו לי לפקפק בכך. כל
הסימנים הצביעו על כך שהוא דיבר אמת.
"רגע, רגע" קפצתי, "אבל עם כל הכבוד אתה... אתה קבצן..."
"וודאי. לכן אני מחלק כסף לאנשים", השיב.
ואז הוא הסביר לי שבכלל לא הבנתי נכון את כל הקונספט של קבצנים
(הוא באמת השתמש במילה "קונספט"). אחרי שהשביע אותי כמה פעמים
לשמור את הסוד הזה לעצמי, הוא סיפר לי שבניגוד למה שחושבים רוב
האנשים, קבצנים הם אינם אנשים מסכנים שזרוקים ברחובות, לבושי
סחבות ופושטים ידם כדי לקבל פרוטות מהעוברים והשבים.
"הקבצנים האמיתיים", הוא הסביר, "הם אנשים שפעם הייתה להם
עבודה מסודרת, מונוטונית  ומשעממת, ושהרוויחו מספיק כסף כדי
לקנות הרבה דברים שהם כלל לא צריכים. עד שיום אחד הם הבינו שהם
פשוט לא רוצים לחיות חיים כאלה. אלה שלא חזרו בהם מההחלטה
השאירו את הבגד הכי פשוט שהיה להם וקצת מצרכים בסיסיים ועברו
להתגורר ברחובות באופן הכי פשוט שאפשר.
"וקרטון הכסף?", שאלתי.
"אנחנו לא חסרי לב", אמר. "אנחנו באמת ובתמים מרחמים על כל
האנשים שעדיין נמצאים בחושך וממשיכים להוציא את זמנם בעבודה
משעממת ולהעביר כך את חייהם. אנחנו מבינים שמזלכם לא שפר עליכם
להבין את מה שאנחנו הבנו, אז לפחות נוכל לתת לכם את הסם הזה
שכל כך התמכרתם אליו. כסף".
"והיד הפשוטה אל קופסת הקרטון?", הקשיתי.
"היא לא פשוטה לקבל", הסביר. "היא פשוטה לתת. היא מצביעה על
הקרטון או על כוס המתכת ואומרת "קחו".
המום לחלוטין הקשבתי לדבריו. כשסיים נרתע לרגע, ואמר שכלל אסור
היה לו לספר זאת כי זה סוד מאוד חשוב של כל הקבצנים. אבל אז
נרגע ואמר שממילא כל קבצן שאספר לו את כל זה יכחיש כל קשר, וכל
אדם אחר שאספר לו יחשוב אותי למשוגע.
ואז הוא הוריד מבט והושיט אלי את הקרטון.
מבויש, קמתי, ומבלי שאף אחד מהעוברים ומהשבים ראה, לקחתי מטבע
והמשכתי לדרכי.

אז אם יום אחד תגיעו לרחוב קינג ג'ורג', תוכלו לראות אותו יושב
ומחלק כסף לאנשים. ואם הקופסה שלו כבר לא כל כך מלאה, כנראה
שהסיפור הזה הגיע ליותר מדי אנשים...