הפגנות היו ממש מחרמנות אותה. הן היו מוציאות אותה מדעתה
וגורמות לה להידלק בצורה שקשה היה להסביר. לא ברור מה היה
בהפגנות שכל כך אהבה. אני משער שהיה משהו בצפיפות של האנשים
סביבה. בריח הזיעה שהיה עומד באוויר. בצעקות ובצרחות של
המפגינים מסביב. היה משהו מאוד סקסי כנראה במסר אחד שמעביר קהל
שלם. משהו חזק מאוד בהתארגנות של כמה אנשים שהחליטה לצאת
מהבית, לעמוד בכיכר או בכביש ולצעוק לכולם משהו שהם מאמינים
בו. היה משהו בשלטים הגדולים, בדגלים המאולתרים ואולי אפילו
בכוחות הביטחון שבדרך כלל היו בסביבה. אני משער שהכוחניות
והשליטה תרמו לכך שהיא היתה נמסה בהפגנות.
אני פגשתי אותה בהפגנה למען זכויות בעלי חיים ולמרות שהיו שם
מעל למאה איש - היה בה משהו שונה מכל המפגינים האחרים שגרם לה
לבלוט. זה היה יום קר של ינואר אבל היא היתה לבושה בחולצה לבנה
צמודה ובמכנסים קצרים. עור גופה הבהיק מזיעה קלה. היה לה חם.
אז התקרבתי והצעתי לה לשתות. היא חטפה ממני את הבקבוק וגמעה
כמעט את כולו. לא היה שם כל כך צפוף אבל היא נצמדה אלי בכל
זאת. כולם צעקו את הסיסמאות אבל ההתלהמות שלה חרגה מהאווירה
שרואים בדרך כלל בהפגנות כאלה למען בעלי חיים. היא ירקה אש בכל
תנועה של הגוף שלה, היא צעקה. היא היתה אדומה ורטובה.
באותו הערב היה לי את הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. החלפנו כמה
משפטים בודדים עד שהגענו לדירה שלי, אבל ברגע שנכנסו לדירה שלב
המילים הסתיים. היא התנפלה עלי ודחפה אותי על הדלת. היא קרעה
ממני את החולצה (מזלי שזו היתה חולצת לוגו של האגודה לצער
בע"ח) והפשילה את מכנסיי. הבגדים שלה ירדו כמה שניות לאחר מכן,
מותירות שובל ארוך בדרך למיטה שלי. כל משחק מקדים נראה מיותר
לחלוטין. נגענו, נשכנו, תפסנו, ליקקנו התגלגלנו מהמיטה אל
השטיח. היא צעקה בקולי קולות וכל הזמן ביקשה עוד ועוד. עד
שנרדמנו מותשים לחלוטין.
וככה הכרתי את בושמת.
לאחר כמה ימים היא הזמינה אותי להפגנה של ארגון שלום עכשיו מול
גדר ההפרדה. מעולם לא הייתי שמאלני, בטח לא קיצוני, אבל משהו
אמר לי שאני צריך להיות שם. הגענו באוטובוס לכפר ערבי סמוך
לגדר, ושם, הכי קרוב שאפשר למוצב צהלי בקרבת הגדר, עצרנו. איך
שהגענו למקום בושמת הצטרפה לעוד שלושה חבר'ה שנראה קיצוניים
יותר מכולם והגיעו למרחק יריקה מכמה חיילים שעמדו שם. זה לא
היה דומה אפילו להפגנה שבה הכרנו. האנשים שם היו ממש שרוטים.
כמעט ביקשו מהחיילים לירות בהם. היו שם התכתשויות רציניות עם
החיילים מהמחסום, ואני ניסיתי לתפוס מרחק. די מהר קלטתי את
בושמת רק מטווח ראייה נדחפת על ידי החיילים ונאבקת איתם. היא
צעקה ותקעה את הדגלים של שלום עכשיו על המוצב שלהם. היא היתה
בוערת לגמרי. אני חושב שאפילו החבר'ה הרגילים בהפגנה היו
מופתעים לראות אותה ככה.
כשעלינו לאוטובוס היא לא הפסיקה להתנשף. כששאלתי אם היה בסדר
היא פשוט התנפלה עלי בנשיקות וגיפופים. היא לא חיכתה עד הבית
וכשהנהג עצר לתדלק בתחנת הדלק, היא משכה אותי לשירותים. זה היה
מטורף. כמעט שברנו את התא. אם תשאלו אותי, באותם רגעים שמעו
אותה לפחות עד שכם.

מהר מאוד גיליתי את ההתמכרות שלה להפגנות. היומן שלה היה פשוט
מלא בהן.  לא היה איכפת לה על מה מפגינים, איפה ונגד מי. אם יש
הפגנה היא שם: הפגנות של נכים, של עובדי ההסתדרות, של
סטודנטים, של פעילי ארגון זכויות אדם, של ארגונים בינלאומיים,
מפלגות פוליטיות ואפילו של תנועות נוער; היא דאגה להיות
מעודכנת גם על הפגנות של עובדי חברת החשמל, עובדי בזק, ובני
מיעוטים; הפגנות למען העדה הדרוזית, יוצאי אתיופיה ועולים
חדשים מרוסיה; זה לא משנה של מי ההפגנה - ימין, שמאל, מרכז,
ערבים, דתיים - היא שם.
רק לעתים רחוקות היא היתה מבינה משהו בנושא ההפגנה. זה פשוט לא
היה חשוב: הפגנות נגד הסכמי שלום ובעד החזרת שטחים; בעד איכות
הסביבה ונגד סגירת מפעלים מזהמים; בעד תוכנית ההתנתקות ונגד
ההתכנסות. בעד הכנסת תרופות לסל התרופות ונגד ארגוני הבריאות.
הפגנות של מרצ והפגנות של המפד"ל. פעם אחת היא אפילו סיפרה לי
שארגנה הפגנה בעצמה, נגד הפרטת המחלבות באיזה קיבוץ בצפון או
משהו קיקיוני כזה.
השיא היה בהפגנת הענק נגד הממשלה של אולמרט בעקבות הדוח של
וינוגרד. אני חושב שאף פעם לא ראיתי אותה ככה. מצוידת בדגלים
של מרצ ובחולצות של "העבודה" היא נדחקה לשורות הראשונות, שרה
את כל השירים, צעקה את כל הסיסמאות והתחממה מאוד מהר. אחרי חצי
שעה בערך היא לפתה אותי חזק ואמרה לי שהיא רוצה עכשיו. מזלי
שאני גר מול כיכר רבין. מיד חתכנו הביתה ומרוב להט שברנו את
השולחן במטבח. המחשבה היחידה שעברה לי בראש בעודה גומרת (עוד
פעם) וקורעת את האוויר בצרחות שלה היא שגם אם היינו כאן כשרבין
נרצח אין מצב שהייתי שומע את היריות.
היא היתה הולכת לפחות לשלוש הפגנות בשבוע. ואחרי כל הפגנה היתה
חוזרת יותר חמה מההפגנה שקדמה לה. האמת, זה היה נראה לי קצת
משונה, אבל פחדתי לשאול. לך תדע איזה תיבת פנדורה אני אפתח שם.
אולי היה לה תסביך ילדות רציני עם אבא עצבני או אפילו אלים. או
אולי האקס המיתולוגי שלה נטש אותה בדרמטיות באיזו הפגנה סוערת
ומאז היא מנסה להתנקם בו, ככה בעקיפין, כאילו שהוא רואה אותה.
בכל אופן לא שאלתי.
תקופת היובש החלה חצי שנה אחרי שהכרנו. והיה לה באמת קשה. במשך
שלושה שבועות היא חיפשה הפגנה ולא מצאה. מה לא עשתה כדי למצוא
משהו - חרשה את האינטרנט, התקשרה לכל הארגונים שהפכה להיות
חברה בהם, קנתה את כל העיתונים האפשריים. וכלום. לא מצאה אפילו
הפגנה קטנה, מחאה קטנטנה. שום דבר.
ואז, ביום בהיר אחד נטול כל סיסמה או פרובוקציה, היא אמרה לי
שהיא רוצה להיפרד. שזה באמת לא אני אלא היא שלא יכולה להידלק
משום דבר אחר מלבד הפגנות, שהיא צריכה קצת להיות לבד.
כמה חודשים לאחר מכן פרצה שביתת הסטודנטים הגדולה והבושמת הזו,
המפגינה האולטימטיבית שמעולם לא השלימה את הבגרויות שלה, פתחה
את התקופה המאושרת בחייה יחד עם כל הסטודנטים במשבר ההשכלה
הגבוהה. לא מזמן ראיתי אותה בטלוויזיה חוסמת את איילון, לבושה
באדום, נצמדת למפגין התורן, בטח איזה סטודנט מתרומם לפילוסופיה
שבאותו ערב קיבל את הסקס הכי טוב שהיה לו בחיים.