אני מגשש דרכי במסדרונות הארוכים והקרירים של הסופרמרקט הסמוך
לביתי.
אורות הניאון גורמים לי אי-נחת.
אני נמשך למוצרים כמו מגנט.
בין מוצר שאין לי בו צורך,
למוצר שיותר אין לי בו צורך.
אני מרחרח קופסא של "אוכל ביתי".
אין לו ריח של אוכל, אין לו ריח של בית.
אני לא מאמין לתווית, גם לא למחשבון של האישה בקבלה,
גם לו להצעת ההגשה שעל גב הקופסא.
רק לך אני מאמין.

אני מבקש סליחה מהקוראים שחשבו שזה שיר על צריכה וניכור, (ועל
אלה שנמאס להם משירי אהבה).
אבל הצדק והצדק הפואטי של השיר טמונים בך.
כי רק לך אני מאמין.
רק בך אני מאמין.
והכותרת היא עלייך,
והמילים היפות הן עלייך,
וגם הייאוש שנמצא בסופר-מרקט הקרוב לביתי, כולם הם עלייך.
רק לך אני מאמין.