אחרי בידוד כמעט מוחלט של שנתיים, שבהן החיים התרחשו בחדרו,
הוא יצא שוב לרחוב ופגש בה. זו לא הייתה עוד התאהבות ממבט
ראשון, גם המבט השני לא הניב תזוזה בלבו. ובכל זאת נפגשו
בשנית, הוא המשיך להביט, להביט ולבחון. כשהתקרבו עוד מעט החל
גם למדוד. מדד מפה ומשם, ספר אצבעות משיפולי העורף ועד למפתח
החזה, הרגיש את מידת רכות עורה. הוא הסתקרן לגלות אותה ועם זאת
היה לו ברור שהיא לא בשבילו. הוא ידע זאת כל כך טוב ולא חשש אף
לשתף אותה בכך. בפשטות היה אומר לה "מעניין מתי כל זה יסתיים"
והיא רק הסיטה תלתל שנחת על לחיה, חייכה לתוך עיניו והדביקה
נשיקה סלחנית על פיו, מבקשת למחוק את המילים.
גם היא לא הייתה בטוחה לאן כל זה מוביל, אך התפתתה להישאר
כיוון שהחלה ליהנות מהבלתי נודע. הייתה סקרנית לראות מה יקרה
בהמשך. היא גם הרגישה שיש לה בידיים נפש פצועה ומאז ומתמיד
השתוקקה להציל אחת.
הזמן חלף והדברים הפכו מורכבים עבורו. אי-הידיעה היה עול
מכביד, הוא אהב מוכר וידוע. המדידות שערך לא העלו פתרון אחד
וזה הציק לו. תמיד מורגל היה בפתרון יחיד שלא משאיר מקום לספק
(הוא היה איש תוכנה). והיא, היא הייתה מלאה בפתרונות שסתרו זה
את זה, בלבלו וערבלו את כל הנתונים, זעזעו את קווי המסגרת
והותירו אחריהם נקודות עמומות, פסיקים רועדים ואלפי סימני שאלה
נחרדים. הוא התקשה להסביר לעצמו מדוע התעקש, אך ידע שמשהו בה
גורם לו לרצות עוד ממנה וגם הרגיש כי הפתרון מתקרב, רק עוד קצת
סבלנות.
כשראשו נמלא בנתונים סוררים, הוא החל מתגעגע לחדרו, לחמימותו
המוכרת. מכיוון שלא רצה עוד לחזור אליו לבדו, ביקש להביא אותה
לשם אתו. אולי כך, חשב, תסתדר גם היא ותהיה לו ברורה, תראה כי
טוב ואולי גם ירצה שתישאר.
כך לאט, בצעדים קטנים אך בטוחים, קירב אותה לממלכתו, הכיר לה
בעדינות מתחשבת חפצים ומחשבות, הוא ידע גם להרעיף עליהם קסם.
היא אהבה קסמים.
הם בילו הרבה בחדרו, היה שם נעים. מדי פעם ביקשה לצאת לנשום
אוויר. הם ירדו אז לפארק עם שמיכה ונשיקות צפופות, נשמו ביחד
את האנשים מסביב, ליקטו מראות ודיברו הרבה. אם יש משהו שגם
היום היא נזכרת בו בחיוך זה אותן שיחות אתו. הוא ידע להקשיב
למילים שלא אמרה, להשחיל לטיפה במקום הנכון, להשלים משפט לא
גמור.
היא אכן נשארה, עוד ועוד. שניהם רצו בכך. היא חשבה שמצאה והוא
קיווה שתיכף ימצא, אותה. הם אפילו נטשו את החדר לטובה בית גדול
ומרווח, עם גינה, לבקשתה. כנראה רצתה לקרב את החוץ אליהם. היה
להם טוב במקום החדש, עם הספות שלה והמחשבות שלו. בימי שישי
בבוקר שתו את הקפה על הספה בגינה, רגליהם משוכלות, מדי פעם
התנדנדו בערסל שתלו בין העץ לגדר, שם אהב לשלוח אליה ידיים
שמחות לאור יום. אחר כך אפילו שתלו דשא שיהיה נעים לדרוך ברגל
יחפה. הוא הרגיש איך היא הופכת להיות קצת יותר ברורה, הפסיקים
החלו להסתדר בשורה עם איזה קצב פנימי, גם הנקודות הצמיחו קווי
מתאר עגולים. היא מצדה לא הרגישה דבר כמעט, הייתה שבויה
במציאות שנרקמה בין אצבעותיה, עטפה אותה מכל הכיוונים והשקיטה
תקוות ישנות.
שבועיים לפני שחגגו שנה, סתם יום רגיל, כשנסעה לקנות חלב שנגמר
(בדיעבד חשבה איך מוזר שדברים גדולים מתעוררים דווקא מתוך מעשה
שגרתי), הרדיו ניגן שיר שכאילו נכתב עבורה ועליו. היא היטיבה
אחיזתה בהגה, לבה הלם בקרבה, דמעה נעצרה בזווית העין. הסכר
נפרץ בתוכה ושוב לא יכלה לעצור אותו. המחשבות נדדו לחדרו שהיה,
לחפצים שלימד אותה לאהוב, לאוויר שהייתה זקוקה לנשום שם למטה
בפארק, לאינסוף המדידות שפתרונן נשאר חידה עבורה. היא הביטה
סביב, אולי חיפשה דבר מה שאבד לה, אולי ביקשה לראות אם גם
האנשים ברחוב מרגישים את עוצמת הידיעה, חולקים אתה גורל
משותף.
את השנה הם כבר לא חגגו. למרות שהיו עוד ביחד, לא הייתה אווירת
חגיגה ביניהם. חודשיים סחבו בניסיון להחיות משהו שלא פעם בו
עוד דופק. הוא אפילו הסכים לוותר על חלק מהחפצים שהביא מחדרו
הישן, במקומם רצה עכשיו להכניס את שלה, ויתר על המדידות (אליהן
דווקא קצת התגעגעה, כך הודתה בינה לבין עצמה) ונראה כי היה
מוכן להרחיק עד אליה, או לפחות להתקרב כמידת הצורך.
חודשיים כך עברו עליהם בניסיונות גישוש אחר דרך משותפת שתהיה
שלהם, אך היא כבר ראתה בדמיונה את המחוזות שעזבה ואת הדרך חזרה
אל מרחביהם המבטיחים ושוב לא יכלה להתרפק בחיק הערסל שתלו
ולהתעורר בציפייה לקפה של הבוקר.