אני אורזת מזוודה. צריכה את החופש הזה. צריכה את הלבד הזה
מהכל.
יותר מדי דברים בכל כך מעט זמן. עולה על האוטובוס הירוק לבן,
כבישים בין עירוניים, אתה זוכר כמה אני אוהבת אותם? אני לא
ראשונה, מישהו משלם לנהג על הנסיעה הזו לפני אבל המקום שלי
נותר פנוי ואני מסתערת עליו כדי שאחרים לא יחשבו על זה אפילו.
לאט לאט האוטובוס מתמלא, מצד ימין מישהו מגיף את התריסים בעוד
שאני מביטה לשמש ישר בעיניים.
תוך כדי הנסיעה חולפות מולנו כל מיני מכוניות במהירות ואני
סופרת. ארבע  מזדה, שלוש טויוטה, שתי סוזוקי, אחת יונדאי.
שונאת אותך על המנהג הזה. אני לא אשכח איך בפעם ההיא שהפסדתי
במשחק הכל כך מטופש הזה הורדת לי את המצחייה של הכובע כי ידעת
שאני שונאת ואמרת שבגלל ההפסד אני מחויבת לקרוא את הספר ההוא
שכל כך לא התחשק לי. 'הוא קשה לקריאה' אמרת, 'אבל את ממש תאהבי
אותו'. ואני אף פעם לא הבנתי מה זה בדיוק אומר ספר קשה לקריאה.
הגלגלים מתחככים עם הכביש, אני נשענת על החלון, השמש מרגיעה
אותי ודי טוב לי עכשיו. בתיק ספר של מקי ממתין לי שאקרא בו
עוד, ולצידו שכובים כמה שלמה ארצי, סיימון וגרפונקל, טרייסי
צ'פמן, נורה ג'ונס, דון מקליין, נטלי מרצ'נט ואחרים - כולם
מרופדים בתוך הקייס, מחכים שאדפדף ביניהם ואטיל את הפור מי מהם
הולך להיות רקע לאוזניי בנסיעה הזו.
אני מחליטה שלא להחליט, שולפת את הדיסק הראשון שהאצבעות נעצרות
עליו והזוכים המאושרים הם אלה שעשו את הפסקול של 'הבוגר'. זוכר
איך אסף אמר לנו פעם בנסיעה אחרת תקשיבו, תקשיבו לזה טוב זה
שיר נפלא, תקשיבו איך הקולות שלהם מתמזגים בהרמוניה מושלמת.
אני מתהפנטת מהם והזמן פשוט טס יחד עם הכביש, אני כמעט מרחפת
אבל עכשיו צריך לרדת ולקוות שהרכבת תואיל בטובה שלא לאחר הפעם
ולהרוס לי את חווית הנסיעה הזו.
אני נשענת על עמוד ברציף, אתה יודע כמה חיילים יש במדינה הזו?
חשבתי שזה נראה ככה באותה תקופה רק בגלל שהייתי אחת מהם אבל
אני כבר די הרבה זמן לא חיילת ובכל זאת נדמה כאילו יש כל כך
הרבה. בחור אחד עובר לידי, 'סליחה, יש לך אולי אש'?'

אתה זוכר את היום ההוא? אני אף פעם לא אוכל לשכוח. אני זוכרת
לפרטי פרטים. זוכרת איך התעוררתי וכשהסתכלתי הצידה בצד שלך היה
ריק ורק המבט הקפוא שאיתו הלכת לישון נותר על הכרית הלבנה. היה
כל כך קר. כל כך קר! כשיצאתי מהמיטה התעטפתי בחלוק המגבת, היה
לו את הריח שלך. שטפתי את הפנים וכשהמים זרמו מולי רק חשבתי
לאן נעלמת. אספתי את השיער מתוח מתוח כמו שאתה אוהב, רק כדי
שתוכל אחר כך לפזר אותו ולצחוק עלי שאני נראית כמו יהושע פרוע.
השעון הראה שזאת שעה מוקדמת מדי להתעורר בה בחופשה ואני תמיד
הייתי המקדימה לקום מבין שנינו. כרכתי צעיף סביב הצוואר ולקחתי
גם מעיל. כשהסתכלתי החוצה מהחלון השמים היו קודרים נורא. ירדתי
למטה והלכתי לכיוון האגם. הדלקתי סיגריה. נתתי לעשן לצאת החוצה
ושאפתי פנימה אוויר קפוא. זה קור כזה שאתה לא שוכח, קור שאתה
אפילו לא יכול ללכת זקוף מרוב שהוא חודר לעצמות. ואז ראיתי
אותך. עומד שם עם השיער החום שלך שמגיע כמעט עד הכתפיים,
הקצוות שלו רטובות קצת מהגשם, המעיל השחור היפה מכסה אותך עד
הקרסוליים ומתחת לשרוולים שלו רואים אותך מותח את שרוולי חולצת
הגולף כדי שיגיעו עד קצות האצבעות. אתה מסיט את המבט הבוהה
באגם שלך אלי כשאתה מבחין בי. 'אירופה. חורף אירופאי. אגם
קפוא. נכון זה יום מושלם למות?' אני מסתכלת עלייך עם כל ההערצה
והאהבה שאגרתי בתוכי כלפייך בשנים שאנחנו מכירים. 'אתה לא תמות
היום טיפשון, אתה גם לא תמות בזמן הקרוב. ובכלל, השיער שלך עוד
ארוך, אתה ראית פעם דבר כזה חולה סרטן עם שיער ארוך?' עשית לי
כל כך רע כשהיית מדבר ככה. 'את כבר מכירה אותי מספיק זמן כדי
לדעת שאני מיוחד. וחוץ מזה אני לא יכול למות בלי השיער שלי.
למה את מעשנת?' אתה בהתחלה שואל בשקט 'למה את מעשנת מיכל?' אתה
מגביר את הקול. 'זאת סיגריה אחרונה, אני מבטיחה לך.' אתה כועס.
'לא מבין איך את יכולה להמשיך עם זה כשאת רואה מה קורה לי'.
'תפסיק לדאוג. פשוט תפסיק לדאוג לי כבר' 'לא יכול' אתה אומר
ומחבק אותי. 'אני לא יכול'. ידעתי שאם אני מחליטה שזו באמת
סיגריה אחרונה אכן כך יהיה ולכן הרשיתי לעצמי לחזור על זה גם
בקול רם ולהבטיח לך. 'אפשר לזמין אותך לסעוד איתי ארוחת בוקר
עלמתי הצעירה?' שאלת בסלחנות עם החיוך הכובש שלך. מלאכים כמוך
פשוט לא מתים חשבתי לעצמי.  הלכנו חזרה למלון והגשם הפך להיות
שלג. היד שלך הידקה את שלי, פתיתי שלג כיסו את שנינו. הייתי
מאושרת באמת. אחרי הארוחה עלינו חזרה לחדר ואמרת לי 'היי, אני
רוצה לדבר איתך'. המבט הקפוא של אמש הפך להיות מבט עצוב וכזה
עצב בעיניים שלך לא ראיתי מעולם קודם לכן. 'אני רוצה לתכנן
תכניות איתך. אני רוצה לחלום על איזה בית יהיה לנו ואיזה שמות
ניתן לילדים שלנו, אני רוצה לדמיין את הריבים המטופשים שעוד
יהיו לנו ואיזו שמלה את תלבשי בחתונה הקטנה שנערוך, אני רוצה
את כל אלה ועוד הרבה יותר ואני משתגע כי אני יודע שבקרוב אצטרך
להפסיק לחלום ואני נורא פוחד.'
אני פחדתי. אני רעדתי עם כל מילה נוספת שהוצאת מהפה. 'אל תפחד.
יונתן, תסתכל עלי' הסתכלת וכל העצב שלך נמס לדמעות. 'הכל יהיה
בסדר. הרופא היה מאוד אופטימי בפגישה האחרונה. אבל אתה חייב
לשתף פעולה איתם, אתה לא תוכל להמשיך להתחמק מהטיפולים האלה
לנצח'.  'אני יודע, אני פשוט פוחד נורא. הם מצד אחד נורא מנסים
לעודד כל הזמן ומצד שני כשאני שואל כמה זמן עוד יש לי הם תמיד
מתחמקים ואומרים שזה לא וודאי.' 'אני איתך. אני תמיד איתך, אני
אהיה שם בכל הקרנה, בכל שלב, אני לא אתן לך לעבור את זה לבד'.
הרכנת את ראשך ואז שוב הישרת מבטך אלי 'אני רוצה שתדעי ותזכרי
תמיד דבר אחד. גם אם אני אמות היום' 'יונתן אתה לא תמות היום'
'שגם אם אני אמות היום, אני אמות מאושר. אני אמות אוהב. ואני
אמות מלא סיפוק על החיים שחייתי עד עכשיו למרות שיש עוד כל כך
הרבה שאני רוצה להספיק ולטעום מהעולם'. 'די, יונתן די' עכשיו
היה תורי לבכות, 'אתה איתי, אתה נשאר איתי ואתה לא הולך לשום
מקום. תחבק אותי, אל תעזוב אותי אף פעם.'  ואתה חיבקת ואמרת
כמה שאתה עייף ושאתה רוצה שנלך לנוח קצת. הקור שבחוץ כבר לא
הטריד אותי כי בפנים איתך היה לי כל כך נעים. שכבנו זה לצד זו
במיטה, נשקת לי במצח ונרדמנו כאחד. זה היה בארבע ושתיים עשרה
דקות אחרי הצהרים כשהתעוררתי. אני זוכרת כי הפלאפון שלי צלצל
והסתכלתי על השעה. זאת היתה אמא שלך. היא חזרה מהעבודה, שאלה
איך אנחנו מבלים ואמרה שהיא מתגעגעת ומחכה כבר שנחזור לארץ.
אמרתי לה שאני כבר מעירה אותך וכשניגשתי אלייך היית קפוא.
הייתי בטוחה שבטח שוב גנבתי לך את השמיכה מבלי להרגיש , חייכתי
וריחמתי עלייך קצת שבטח ניסית לגנוב אותה חזרה ופחדת להעיר
אותי. קראתי את שמך בשקט כמה פעמים ולא התעוררת מזה אז התאמצתי
קצת יותר, נדנדתי אותך, ליטפתי אותך וכלום לא עזר. בהתחלה לא
קלטתי. אולי פשוט לא רציתי להבין. אמרתי לאמא שלך שתחזור אליה
עוד מעט ועשיתי עוד כמה ניסיונות נואשים כדי לגרום לך להתעורר.
כשהנחתי את הראש שלי על החזה שלך לא שמעתי שום דופק ונבהלתי
נורא. קראתי לעזרה, רצתי בכל המסדרון של המלון וצרחתי ובכיתי
ואנשים התחילו להתאסף סביבי. בחור אחד מהקבלה הביא איתו עזרה
ראשונה וכשהאמבולנס הגיע הצוות קבע את המוות שלך בכזה ביטחון.
רציתי לצרוח עליהם. רציתי לשאול אותם למה הם לא עושים את
העבודה שלהם כמו שצריך, רציתי לבכות אבל לא הצלחתי , לא הצלחתי
לדבר, לא הצלחתי לצרוח, לא הצלחתי כלום. פשוט עמדתי שם בהלם
מוחלט, מסרבת להבין את מה שקורה פה. הטיסה חזרה לארץ היתה
נוראית. המטוס היה מלא לחלוטין, ללא מקום אחד ריק ועם כל
האנשים סביבי הייתי האדם הכי בודד עלי אדמות. רציתי שתהיה
לידי, שתחזור אלי, שאוכל לשאול אותך לאן נעלמה כל האהבה שהיתה
אתמול בעולם כי היום אני רק שונאת אותו ואני שונאת את הכל ולא
נותר בי אף רגש אחר מלבד שנאה. בלוויה עמדתי ליד אמא שלך
ונצמדתי אליה וידעתי ששתינו חולקות בדיוק אבל בדיוק את אותה
התחושה ברגעים ההם. התחושה הזאת שבא לך להשליך את עצמך מאיזה
גג של בניין גבוה, תחושה כזאת של ריק, של חורבן, של הרס, תחושה
שאתה דמות מסרט שחור לבן אבל מצליח לראות רק שחור. והסרט נגמר
ברגע שאתה הלכת. למה הלכת? היה כל כך טוב איתך.

'יש לך אש?' הוא חוזר על השאלה כי הוא חושב שלא שמעתי אותו.
יש בי אש. יש בי להבות ושריפות וכווית.
'לא, אין לי אש' אמרתי לו. ולא ידעתי אם אני משקרת לו או
לעצמי.
'אין לי אש, אני את הסיגריה האחרונה שלי עישנתי כבר מזמן'.
הגיעה הרכבת... הגיעה לשם שינוי בזמן.