המוות מתעבר בי, אבלונה
ואני חשבתי שלא את מותי אמות.
אז ישנם לילות טרופים שאני עוטה את הזמן המאובן
וכותב לך על הפחד
שהוא נראה כמו דומיה שבטרם:
עיגול הפה המביט,
צעקת העיניים הקרועות.
אבל גם באור, אבלונה, כשהאור מחלל חללים
קם צל מאחורי הגוף
וזה נכתב מול חלון נפער, או קיר נופל,
כמו דומיה שאחרי:
קול מסרב להתפרץ
מבט מתכנס כמו ילד מהוסס,
כמו אישה יפה הרה.
אין בי עוד נסתר ממך.
בכזבי המילים נמנים לי עכשיו
רחובות נשכחים,
חדרים צרים מהכיל
נערות בשר ודם כמהות אל משורר עקור-פנים
ופרידות ידועות
ואני פוחד, אבלונה, אז חשבתי -
אם אחרי כל אלה תבואי,
אוכל להיות מותם של השירים שהייתי
ושלא נועדו לי.
(על-פי רילקה) |
