אז צעדתי ליד, קצת צמוד בורחת

קצת רחוק מתקרבת, נושמת.

שותקת שתיקות ארוכות, ואז מקבלת קצת אומץ לדבר.

מה תשתי? אז היא מביטה על משהו בדיוק בצבע שאמרה שאוהבת.

וזה מצחיק וזה מוזר, שגם את זה כמוני היא אוהבת.

אז צחקתי בלב, על כל היום הזה, על כל הסיטואציה.

נשב?

לי לא אכפת מצידי נשב על הרצפה לא אכפת לי (את לא יודעת זה לא
משנה זה גם מיוחד כשאת פה גם אם זה על חול)

אז צעדנו כמעט חצי רחוב בלי להרגיש, עד לנקודה ההיא
ישבנו ופענחנו את השיר (כן את יודעת איזה ) וחפרתי כן כמו
תמיד, בדברים האלה אני אלופה בלחפור.

מולנו בניין 89 מה זה אומר? עוד לא יודעת.

ואז קמנו והלכנו לדרכנו, והרגע האחרון הזה של ה"פרידה הזמנית"
הרגע המביך הזה של מה אומרים ומה שותקים.

היא שואלת אם אפשר לפחות חיבוק? (בלב: תודה) אז חיבקתי.

המסע.

המסע בעקבות הנסיך הקטן.

אין מקום רחוק מדי את יודעת, את מזכירה לי קצת אותו שזה מפחיד,
את מזכירה לי גם אותי, שזה הרבה יותר מפחיד.

וזה מצחיק.

אז יוצאים למסע...

ואם לא נשאף לירח אז לא נגע באף כוכב...

אז נתחיל לשאוף.