האזניים שלה פשוט מדהימות. כל יום, כל דקה, כל שנייה שאני רואה
אותה, אני מתמוגג ממראה אוזניה המושלמות. אני גם אומר לה את זה
כל לילה. היא אומרת שאני נשמע כמו תקליט שבור, אבל אני לא
מפסיק, כי אני רואה שהיא מחייכת כל פעם מחדש. בזמן האחרון היא
כבר לא מחייכת. לאט לאט אותו חיוך מאושר הופך לפרצוף רוטן. אני
מניח שבמידה מסויימת זה הפריע לי, אבל עדיין המשכתי.

לילה אחד חזרתי מהעבודה וראיתי אותה בוכה על הספה. "מה קרה?",
רצתי אליה כשאני זורק את תיק המסמכים לצד ומחבק אותה. נתתי לה
נשיקה על המצח והזזתי את השיער שלה מהאוזניים המדהימות שלה.
פתאום היא פלטה יללה חזקה ודחפה אותי לצד. "אני צריכה לספר לך
משהו", היא אמרה. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, נכון?",
שאלתי. "לא הכל. לא את זה", ענתה כשדמעותיה המשיכו לזלוג. לא
עניתי. אני לא טוב במצבים האלו. "מה אם היית צריך לספר למישהו
שאתה אוהב משהו נורא שיכול להרחיק אותו ממך?", היא שאלה.
"הייתי אומר", עניתי. אני מרגיש כ"כ צבוע. במקומה בחיים לא
הייתי מספר. הסקרנות פשוט אוכלת אותי.

היא לקחה נשימה עמוקה ושאלה "סיפרתי לך פעם שלדוד שלי היה
בולדוג?". "אמרת רק שהרדימו אותו, אבל לא אמרת למה", עניתי.
"כשהייתי בת 4", היא המשיכה, "הוא השתולל. אני עמדתי לידו והוא
נשך אותי, והוריד לי חצי מאוזן ימין", היא סיפרה. "אבל אין לך
אפילו צלקת דקה", עניתי בפליאה. "כשהייתי באוניברסיטה ראיתי
אותך. אתה היית כל כך יפה ומקובל אז ידעתי שבחיים לא תצא עם
נערה חסרת אוזן. ככה חייתי כשאני מסתתרת ממך בכל דרך אפשרית
בערך כחודש.

יום אחד הגיעה משלחת של תיירים בשביל לראות את האוניברסיטה
ובניהם ראיתי את הבחורה עם האזניים הכי יפות שראיתי בחיים שלי.
היא הייתה תיירת גרמנייה בסוודר לבן ועיניים כחולות. באותו
לילה התגנבתי לתוך החדר שלה ובעזרת חוט תפירה, סכין ניתוחים
והרבה דיוק יצאתי עם זוג אוזניים חדשות. ביום למחרת באתי לדבר
איתך".

בכל הזמן שדיברה רק ישבתי ושתקתי. הייתי בהלם מכל מילה שיצאה
לה מהפה. "זה בסדר", אמרתי לה וחיבקתי אותה עד שנרדמה.

"אני חייב לצאת מפה", אמרתי לעצמי והלכתי לכיוון הדלת. "אני
חייב ללכת לחומה". החומה זה מקום בפארק שאני נוהג לחשוב בו. זו
חומה גבוהה שאני אוהב לעמוד עליה ולפסוע מצד לצד. עמדתי על
החומה והתחלתי לחשוב. "חייב להיות עוד משהו שאני אוהב בה",
מילמלתי לעצמי, "לא יכול להיות שהסיבה היחידה שנשארתי איתה היא
האזניים. אולי היה עוד משהו, אבל האובססיביות כלפי האזניים שלה
עיוורה אותי ממנו עד שנעלם?". לפתע דרכתי לא נכון על החומה
ואיבדתי את שיווי המשקל. עשיתי את דרכי לכיוון האדמה היבשה
ונחתתי עליה.

בדיוק באותו רגע התעוררתי. זה היה חלום. הרגשתי רעב. פסעתי
לכיוון המטבח והוצאתי סכין מהמגירה, בשביל לפרוס לחם לכריך.
ראיתי אותה בזווית העין שלי. היא כל כך יפה כשהיא ישנה. התחלתי
להיזכר בחלום שהיה לי, והעברתי את הסכין לאורך פרק כף ידי.
כשצוותי ההצלה הגיעו, הוכרזתי כמת.