הבסים עלו מעל לביטים. "ראית את נטלי?" יואב צעק מאוד חזק.
עיקמתי את פי ופרשתי ידיים לצדדים בחוסר ידיעה. הוא טפח על גבי
בחיוך והמשיך הלאה עם כוס וויסקי מגרה. הבית המה אנשים שהחלו
בריקון ארון המשקאות.
"בוא החוצה!" אפשר להרגיש את החיוך שלה גם כשהיא צועקת
מאחוריך.
נוף אמביוולנטי של מפרץ חיפה נפרש לפנינו. היא ישבה על המדרכה
בשמלה לבנה, חגיגית אך קיצית. ישבתי לידה, בוהה באצבעות רגליה
המבצבצות מסנדלי עור רומאיות.
"פתחת את המתנה שהבאתי?"
"כן", חייכתי, "המון זמן לא צללתי, סנפירים זו אחלה מתנה.
תודה."
"חשבתי שכדאי שתחזור לזה, סע לסיני או משהו."  -  לא הגבתי.
"מה עם יעל?" שברה את השתיקה.
"נגמר. היא החליטה שזה לא זה אחרי דייט אחד. קצת מתסכל..."
לגמתי בכעס.
"שתזדיין!" גרמה לי לצחוק.
"איך הולך בבובנאות? איזה מגניב זה בובנאות!" התלהבתי כאילו
כרגע סיפרתי את זה לעצמי בפעם הראשונה.
"מתי התקלחת?" הפתיעה.
"לפני שעה, משהו כזה... למה?"
"תביא את הרגל." היא לא ביקשה, פשוט לקחה. הורידה את הנעל, אחר
כך את הגרב. אלו היו גרבי אצבעות. היא הלבישה את הגרב על ידה
ופתאום דמות חדשה הופיעה.
"אני גברת כרבולת." אמרה גברת כרבולת בקול גבוה ומצוייץ. "מי
אתה?"
"איתי." עניתי, עדיין צוחק, מופתע מהציוץ של גרבי השמאלית.
"המממ..." קימטה את פיה הגברת, "אז אני מבינה שאתה בן 23,
תרח?"
"כן, 23 ועוד לא הספקתי לצאת עם בובת גרב, רוצה לצאת גברת
כרבולת?" היא הפנתה כרבולתה הצידה, מתביישת.
"יש לי חבר," צייצה. נטלי לא יכלה לעמוד יותר בפני חוש ההומור
שלה עצמה ופרצה בצחוק שיכור במקצת.
"אפילו גרב נותנת לי את אותה תשובה..." חטפתי את כרבולת מידה
של נטלי. "עכשיו את חטופה גברת כרבולת! ואם הייתי גרוזיני אז
כבר מחר היינו מתחתנים!" הייתי תקיף כלפי הגברת וגרבתי אותה
חזרה. ציוצי הקריאה לעזרה האחרונים של הגרב דעכו ופגו עם נעילת
הנעל.
חזרנו לשולחן העגול. כל כך הרבה אנשים כאן... "איתי, אני אוהב
אותך!" צעק אורי מחויך משכרות, "נשבע לך ביהווה!" הוסיף והצמיד
את בקבוק הבירה לליבו.
עכשיו ידעתי שהוא באמת אוהב. בשולחן העגול עשרה אנשים ושותים
עשרות. צורפתי בעל כורחי, מסוחרר כבר גם כך. עשר כוסות בחרובקה
מסודרות, מחכות למוצא פי. עשר דקות... "גם אני אוהב אותך אורי!
נשבע ב..."
'מאיפה קיבלו את שמם מיצי הקיבה, לעזאזל?' חשבתי בדרכי
לשירותים. אין טעם רע יותר. הרגשתי שעווית פניי חושפת בקלות
עובדה זו. מרוח על ספה ובקיא של עצמי שרתי לי ליום ההולדת את
Comfortably numb. בסולו הגיטרה השני בהיתי בנטלי רוכנת מאחורי
יואב, משחקת בשיערו הארוך, עצומת עיניים, מאוהבת וסהרורית,
והוא בשעת משחק "וויסט" סוער. היה נדמה לי שגם היא שומעת עכשיו
את הגיטרה של גילמור. אני לא זוכר אם היו שם דמעות, אבל בכיתי.
בלתי אפשרי כבר להסתכל עליה. הופכת אותי לאבן, המדוזה האהובה
שלי. עיניים עייפות נעצמות. חבטה העירה אותי. מטושטש הבטתי
בשעון. "שיט." אמרתי בקול איטי, צרוד ועמוק, "איפה הנעליים
שלי?" שאלתי אותי. לחיפושים לא היה סיכוי, שמתי עלי את הזוג
הראשון שהובחן ככזה מבעד לערפל האלכוהול.
הזריחה בדרך חזרה לקריות מפוייחת ואפרורית, המכונית כל כך
איטית, אני לוחץ בכל כוחי ובקושי זז. אולי 40 בכביש מהיר. אני
רוצה מיטה, כל כך צריך מיטה! השלטים ריקים, כולם. אפורים
וריקים! העיניים כנראה לא בסדר. אני לא שותה יותר בחיים!
"Fuck me!" על המראה השתלט כחול מסנוור.
"עצור בצד!"
'זה לא אלטעזאכן בטעות, אה?' הצלחתי להצחיק את עצמי בנואשותי.

"אדון שוטר, אני יודע שאני קצת שיכור, אבל ישנתי ועכשיו זה ממש
בסדר, באמת." הייתי משכנע. "האוטו דפוק, הוא לא זז, ונראה לי
שמחליפים שלטים או משהו כי כולם ריקים..." המשכתי, מנסה להסיט
את הנושא.
"איתי." הסתכל אדון שוטר על הרישיון שלי. "מזל טוב קודם כל."
הופתעתי, נראה שבכל זאת יסתדר בשלום. "אתה תבוא איתי לתחנה,
אין מה לעשות." הפתיע שוב כשחיוך גדול ומנאייקי על פניו,
"אבל..." המשיך, "אני אתן לך מתנה ליומולדת." הסתקרנתי. "אני
אתן לך אחלה סיפור לנכדים."  
"או קיי..." השבתי בחשדנות.
"אחד: השלטים ריקים כי אתה נוסע הפוך לכיוון התנועה, זה הכביש
לחיפה בכלל. ושניים: נכון אתה לוחץ על הגז מאוד חזק אבל זה ממש
לא עוזר?"
"כן!" השבתי, שמח על ההזדהות.
"זה בגלל שאתה נועל סנפירים."