10. לא בא לי לחזור הביתה. קרית חיים לא דומה כהוא זה לקרית
יובל. דבר לא מחכה בבית. החדר נראה כתחנת מעבר, אין מוטיבציה
להחיותו. זיפזופ קליל בשלט מעלה תהייה לגבי לגיטימיות אחזקת
הטלביזיה. אני שם דיסק שלא שמעתי מזמן ומחכה שמשהו יקרה.

9. "אל תיגע בי!" צעקה היסטרית. אני חושב שירדו לי דמעות רק
בגלל שלא היה להן נעים. לא הרגשתי צורך לבכות אבל כן הרגשתי
אשמה על כך שלא יורדות הדמעות מעצמן. על כן, כנראה, ירדו לבסוף
- אשמה. איך אסתכל בפניה של אהובתי ואגיד לה שאיני מסוגל יותר?
שנגיעותיה הרכות והדואגות רק גורמות לתחושת עצבנות?
חפצה נפשי לנגוס בבשר אחר, לתכנן לבד, לישון ללא תחושת החמצה,
באלכסון. לא לדאוג יותר חוץ מלעצמי. הלילה, זו הפעם האחרונה
שאשכב לידה.

8. "שרוני, תעברי למיטה, יפה שלי." אני אוהב ללטף את פניה
כשהיא ישנה. העוויתות שלה כל כך חמודות. "צריך להוציא את
אייס." מימלה מתוך שינה ופתחה את עיניה, מגלה פזילה חמודה
ומוכרת.
"אני אוציא אותו." נשקתי לשפתיה וידעתי שיבוא החיוך הזה שלה,
שמופתע שיש פה אהבה. גם אני מופתע. כבר יותר משנתיים שמופתע,
אבל אחרי כל כך הרבה זמן ההפתעה כבר שגורה. אני לא זוכר איך
מרגישה הפתעה ביומה הראשון.

7. "מצאתי!" אם לא הייתי מזהה את הקול, הייתי חושב שילדה נלהבת
רואה בפעם הראשונה את פריחת הר מירון. "זו הרקפת היווניה
שסיפרתי לך עליה." הצביעה אל מאחורי סלע קטן.
"זו שפורחת רק שבועיים בשנה?" ניסיתי למקם את הצמח בראשי.
"כן." אמרה בעודה מתפעלת מהפרח הכל כך קטן הזה, "המתנה של הטבע
לשנתיים שלנו ביחד." נשקתי מאחור לצווארה. פרשנו שמיכה ושכבנו.
14 מעלות אבל לא היה לנו קר.

6. דן הכין את תבנית הנרות הצפים השנתית וניסה להדליק אותם.
הרוח בהר הרצל נראית תמידית, חוץ מביום הזיכרון כמובן. אחרי
שהצליח להדליק את כל 26 הנרות עמדנו חבוקים, איש איש באהבתו.
"מזל טוב גלעדי." לחשה לאחיה הקבור, עדיין בן 20.
"לא אמור להיות כל כך קר באמצע מאי." אמרתי רועד בזרועותיה.
"כל שנה זה ככה." בהתה בנרות הנכבים לאיטם. שוב חזרנו הביתה
בלעדיו.

5. בסמדר היה מפוצץ. כוס שוקו ירושלמית, יש עוד קצת  זמן עד
הסרט.
היא הסתכלה בתכניית הפסטיבל. "הולכים מחר ללילה לבן אנימציה?"
שאלה כמצפה לתשובה חיובית בלבד.
"בטח!" לא קשה לרצות אותה.
היא חייכה וסיננה "יש!" קטן בעודה קוראת על הסרטים. "'עדן'
אמור להיות מדהים, לא?"
"כן, הוא נשמע מגניב. אנימציה פולנית בשילוב פסקול ג'אז."
עיוותה שפתיה לאות התפעלות. זה היה הסרט הכי טוב שראיתי
בחיים.

4. נכנסתי הביתה מכורבל ב"דובון" הצבאי. כבר חושך בחוץ ממזמן.
הדירה חשוכה אבל אור נרות חמים ממלא את הבית. עשרות נרות
מציירים שביל לאורך המסדרון. במקום פירורי לחם היו שם בגדים
לסימון, שלא תאבד דרכי. על הדלת הסגורה פתק קטן: "טישי, אני
אוהבת אותך ומחכה בפנים." אם כבר קיטש, חייכתי לעצמי, אז רק
איתה...

3. "כלבלב, הו בידיבמבם..." מתי כספי בבוקר אביבי נוסך
אופטימיות באוויר.
"טיש, תביא את הכחול מהאמבטיה." צעקה מהמטבח.
"טורקיז." תיקנתי מודע לקטנוניותי והגשתי את הצבע. היא חטפה
אותו מידי והוציאה לשון.
"צריך עוד להעביר את הספרים, אני נוסע להורים שלך." אני לא
בטוח שהיא שמעה.
הקירות באפרסק עדין, ארונות המטבח בטורקיז, כוננית קש עמוסת
ספרים, התאורה כבבית בושת אירופאי, ספה כחולה וכלב שחור אחד.
ביחד אנחנו קוראים לזה בית.

2. זה לא נראה הגיוני שאנשום אלא מפיה, כאילו אין אנשים מסביב,
כמו בועה של ישות אחת. לשונה בפי ולהיפך כל הדרך לביתה.
באוטובוס, ברחוב. עוד לומד את שפתיה היבשות, מתפעל מחיוכה. הנה
צלקת קטנה ביד והעין השמאלית קצת אדומה, פעם ראשונה שאני שם
לב. היא אפילו קצת פוזלת. כל כך יפה...

1. נפגשנו בת"א, יום חורפי של סוף נובמבר. לא אמרנו הרבה. טיול
על החוף ברוח חזקה. היא גבוהה ממני וגדולה ממני ולא נראה שיש
לזה סיכוי. אני לא מאמין שגם היא תתאהב. ישבנו ליד שובר הגלים,
מסתכלים בגאות העולה ועוד לא יודעים... כלום...

0. ניגנתי את "אפר ואבק" של פוליקר בפטיפון. לא שמעתי אותו מאז
הבר-מצווה שלי. שכבתי בחדר, משחק בכדור ספוג קטן עם הקיר ממול.
מחר אני בת"א, אני שונא את העיר הזו. ברקע הטלביזיה אילמת, רק
מראה שידור חוזר מאתמול: מכבי חיפה - בית"ר י-ם. מעניין איך
ירושלים? לא הייתי מכיתה ב'... הסתיים התקליט, אחליף לתקליט של
אתי אנקרי.
היום סתם אשכב כאן לבד, חסר מוטיבציה ועייף. מחכה, אולי מחר
משהו יקרה...