ועם המועקה בקרקעית הבטן התחתונה,
נישמתי אמרה שצריך ללכת לים לקבל חנינה,
ונמשכתי בלחות לאזור המליחות,
והדרך הפכה רטובה וכחולה,
כמו צבע הסקס מאחורי דלת נעולה,
והחולות נודדים כמו אלפי נוודים,
שהולכים לים לחפש את הדרך למאדים,
וישבתי על כף התקווה הטובה,
ונישמתי תוהה על מהות האהבה,
ואומרת שקראה כבר על גודל התרמית,
שכל אהבה היא אהבה עצמית,
ואני כועסת על היותה כה רציונלית,
ואז היא משנה עורה והופכת אמוציונלית,
וגורמת לי לבכות בסוף הסרט הכחול,
כשאנחנו עולות לכיוון המיגדל הגדול,
מטפסות מעגלית מדרגות האין סוף,
נעצרות בקומה להסתכל על הנוף,
ותוהות איך היה העולם לפני גלילאו הגלילי,
שטוח רדוד וכל כך מילולי,
האמת שהרבה לא השתנה,
כי צרות ודעות קדומות יש בכל משתנה,
עומדת מביטה אל כוכב הצפון,
תוהה אם השומר הלך לישון,
כי למטה רוחצות אומות בים דם,
כנראה שכחו את מהות האדם,
יורדת לאזור בערה,
לראות אם יצאו האנשים מהמערה,
כדי להפסיק להביט אחר הצל,
אלא בעולם האמיתי להסתכל,
והמילניום בפתח מאיים בגאולה,
ומשאיר מעלי את סימן השאלה,
אז תבוא ותעזור לסחוב את האבן במעלה הר הימים,
ויהיה יותר קל יזרום הדם בנימים,
יתמלא החלל בנשימה ממתינה,
לפתע יתחברו המילים לתמונה.