על דרך הטרוף פגשתי בך,
תחת עין רעה שמביטה עלינו דרך מסך,
אחרי צלילה עמוקה משיוט ענני,
ונחיתה נמוכה וכואבת למצב עינייני,
הושטת לי יד רועדת וחמה תוך ניסיונות התיצבות,
והבאת שכיות חמדה מארץ תעתועי המציאות,
אמרת שאסור להיכנע יש לקום להמשיך,
אני לחשתי שאש היום נוטה להחשיך,
ענית שיש לחדול מלשיר את שיר ההתיפחות,
ואני קישקשתי שבאויר יש טעם מליחות,
אמרת צריך להאמין בכח חווה,
ואני סיננתי שלאדמה אבד ריח התאווה,
אמרת שצריך לקחת חמצן לשוב לחיים,
ואני בכיתי שהמים כבר לא משמיעים בחוף צלילי גלים,
אז נתת נשיקה וחיבוק חזק,
והצטמצם המרחק,
אספנו ת'עצמות שאבנו כוחות,
להתקרב חזרה למעגל הנביחות,
ולהריח שוב בין הריקבון,
למה שמעורר בחיים ת'תאבון,
להתייצב ולהתפקד שוב כשסופרים בני אדם,
להיכלל בספירה ולהיות רלוונטיים כשצריך תרומת דם,
לשחק ת'משחק של להיות כמו כולם,
להדחיק נטיה פוזיטיבית,
של דרך חשיבה אלטרנטיבית,
כי ההזיה היתה אולי אוריינטלית,
אבל בחברה היא ממש לא לגאלית,
אז מכרנו את התפקיד המוביל בכלוב,
לחוות החיות לשוב,
להבין שבגיהנום היינו מוגנות,
מאחורי סורגים ודלתות נעולות,
ובחוץ צריך להתרגל לנשיכת אוכלי הנבלות,
וקצצו לי את משק הכנף,
ועדיין אני צריכה להיכנס למצב המועף,
נאסוף את השברים שגרמה הסערה,
ונמשיך ללכת הלאה אל פיתחה של מנהרה,
ועדיין יכבה לנו האור לפני שנספיק תקומה,
כי ככה זה על דרך חדות העקומה,
נשלך יד ונדליק את האור,
ונדאג לעשות זאת חזור וחזור,
ונרגיש את הדרור,
כי היחד שלנו הוא מתוך רצון חופשי,
שבא במנות לאיזון הנפשי.