הוא קם כל בוקר, עם אותו שעון מעורר, אותה סיגריה, אותו קפה,
אותה אישה, אותו בוקר,
אותה חרטה.
בזמן האחרון הוא מרגיש יותר חכם משנים קודם לכן, או אולי יותר
נכון להגיד, פחות טיפש.
מרגיש שהוא חי חיים לא שלו... שכאן, לא מקומו...
מן הרגשה של תנועה במעגל, והמעגל לא משנה את צורתו, מקומו, או
צבעו...
אולי רק הקמטים שמתחילים לבצבץ, מחדשים לו את השגרה
היומיומית...
הוא תמיד מציע לה לסוע לתקופה, להעלם ביחד למקום שיוכלו לגלות
אחד את השני מחדש..
אך לה תמיד יהיו את הסיבות שלה... הוא בטוח שהיא עיוורת...
"איך היא לא מרגישה את זה?!"
הוא תמיד היה אומר לעצמו, אך כנראה שפשוט, אין מה להרגיש...

אז כשהרגש נח, והלב פועם בקצב אחיד כבר מספר שנים...
החליט שחייב ריגוש, כי האישה כבר תקופה ארוכה לא מרגשת...
עברו לו כמה מחשבות בראש, חלקן נועזות מדי, חלקן קיצוניות מדי,
חלקן מציאותיות מדי,
חלקן נדושות מדי, חלקן בוגדניות מעט, ובחלקן נוטף טעמו
המר-מתוק של החטא.
למרות שניסה לחשוב בקלות ראש, באמת שהוא ניסה, הכבדות ראש
הנורמטיבית,
פשוט נורמטיבית מדי כדי שעכשיו יחשוב בקלות ראש...
אז החליט,שיחכה עם זה לעוד כמה בקרים קדימה.
לאט לאט עבר יום לאיטו, עוד יומיים, והנה שבוע עבר... חודש,
השנה התחלפה לה...
הלוחות שנה במטבח מתחלפים...
מן הרגשה כזו שהכל עובר לאט כל-כך, אך כשהוא מסתכל אחורה,
הוא מרגיש שהכל עבר מהר כל-כך, זו הריקנות, שפשוט מותירה לו
שנים ללא זיכרונות.
ככה בקלות ראש חלפו להן 20 שנה, והבחור כבר לא צעיר...
רודף ריגושים לא מושגים... רודף זיכרונות שפשוט לא נמצאים,
מאמין כל יום מחדש שהמחר
יפתיע אותו, האמת שכבר לא אכפת לו איך, הפתעה חיובית, שלילית,
העיקר שלא יהיה חלק מאותה שגרה.
הוא כבר מתחיל לחשוד שאת השגרה הזו הוא יצר לעצמו, ואולי, זו
לא אשמת האישה, לא אשמת הסיגריה, לא אשמת הבוקר, לא אשמת הקפה,
זו אשמתו,
חוסר הבחירה שלו בחייו, לשמור כל דבר למחר, מתפשר בקלות ראש...

אז כן הוא מופתע מעצמו שיש בו משהו שנעשה בקלות ראש,
ובלי ששם לב, כבר פנסיה בפתח, הילדים גדלו, והוא בכורסא מול
הטלוויזיה...
ממשיך להאמין שמחר... מחר יהיה טוב.