חושך.
הבחור הולך ברחוב.
מתבונן ברצפה, לאט.
לאט מתקדם, מרים ראש, ומבטו חוזר אל הרצפה, מאמין שעדיף כך,
כך מתקדם לו, לאיטו, לבדו... חושב, ושוב, חושב,
חושב על כל מיני דברים.
דברים, סביר להניח שהם כלל לא חשובים,
אך מה לו ולדברים חשובים.
הוא חושב, שהיה כדאי להשקות את העציצים בערב,
שהוא שכח להוציא את הכלב בצהריים.
ועל השכנה היפהפייה שהיום לא התבונן בה בבוקר.
כך לאט המחשבות נבנות ויוצרות לעצמן תבנית מסוימת שקשה להיפטר
ממנה,
התבנית, כל פעם מחדש חוזרת על עצמה והמחשבות בתוכה מסתובבות,
תקועות,
קטועות,
מרגישות יתומות.
אז מתי, מתי יבוא היום והוא ישבור את התבנית,
וייתן למחשבות להתעופף לו בראש ואולי אפילו מחוצה לו.
חבל,
חבל שאחרי שהוא חושב על העציצים, הכלב, השכנה ממול, הוא תמיד
מגיע אל הלבד,
למסקנה אישית, פרטית, שכל כך בודד לו, אבוד לו.
איפה כולם? הוא חושב לעצמו...
וכן, זו התבנית שלו, שחוזרת על עצמה כל פעם מחדש.

בהמשך דרכו, ברחוב,
המחשבות ממשיכות להסתובב, מחפשות מנוחה, אך לשווא.
בהגיעו אל ביתו, חשב לעצמו, שימשיך לכיוון מרכז העיר.

הרחוב שומם, ריק מאדם, שתיקה צורמת באוויר,
מדי פעם עובר בחור או בחורה מנגד, וכלום, אפילו מבט אסור.
הוא באמת לא מבין איך הלבד הזה מתקיים במקום כזה.
באמת שחבל...
הבדידות גדלה, גדלה, ולא מפסיקה לגדול בתוכו, במיוחד ברגעים
אלו.

לפתע הבחור שומע צעקות, צרחות של כאב, של בכי,
לרגע הוא עצר והקשיב, רצה להאזין לצליל הנדיר הזה.
מתקדם אל המקום,
מהומה גדולה, רעש איום, צריבות בלב.
הנורא מכל קרה.
דם, הרבה דם,
כאב, הרבה כאב,
אבל בתוכו, באותו הרגע הייתה רק אהבה...
כל מה שהוא רצה זה לעזור, לאהוב, להציל, להקריב.
הוא מצא את היחד, התבנית התנפצה,
והוא, הגיע לקיצה של תקופה.
של תקופה.