"לא כמו שזה נדמה לי, אתמול הרגשתי קצת שונה. זה כל יום הופך
ליותר ויותר ברור אבל אני שואל את עצמי: האם בכלל הדברים
הופכים ליותר ברורים או שמא זה אני שהופך למשהו פחות מנותק.
האם תמיד האדם שאל עצמו שאלות על סביבתו או שמא הסביבה היא
שנותנת את התשובות שלהן יחוברו עוד שאלות, כי בסופו - אין לו
התחלה או סוף, זהו תהליך בלתי נפסק."

בין מלמולי הכרוז תומר יושב וגבו אל התיק הגדול שלו, סוגר פנקס
כרוך בגודל שנכנס לכיס. הכרוז שונה שוב, הפעם הוא אפילו עוד
פחות מוכר. הוא משחק בפיזור דעת בטבעות הנייר המקיפות את ידית
בד האחיזה של התיק, עליהן כתוב באותיות אנגליות צבעוניות.
מאחורי מחיצה כתומה מגיח איזה חסידי שמתבונן בו בחוסר עניין.
תומר מוצא שזו הפעם הראשונה מזה חודשים שהוא זה שמסתכל בעניין
על האחר. משהו בחוסר החשק והביטול בקולו של הכרוז משעשע אותו.
כאילו הוא בכלל המחליף, חוזר על השמות והמספרים בקולו העצל.
לידו מחיצה כתומה, הוא שם לב אליה שוב. מאחוריה עובר איזה איש
ביטחון והוא מגולח למשעי, הוא סוקר את היושבים במבט מהיר ועוצר
על תומר. או הנה שוב המבט הזה, לזה הוא רגיל יותר. מדליק לו
סיגריה, רכבת נוסעים עוצרת בבלימה, חריקה קורעת, מרקיעה שחקים,
בוקעת קרומים, מצטרחת בחייתיות פלדה. הסובבים מעווים פרצופים
לבנים ומסובנים. מעבר למחיצה יושבת בחורה צעירה, מנמיכה מכשיר
טלפון מאוזנה הקטנה המעוטרת סגול, תכשיט מותאם בקפידה לשרשרת
הטלפון, בגוון דומה. התאמה רוסית, מחליט תומר. הוא היחיד שלא
עיווה פרצופו, לבו הקשיח בשנה ושבעה האחרונים אבל הצריחה
הכאיבה לגופו, הוא שואל עצמו האם הוא עושה עצמו קשוח או שמא
הקשיחות היא כמו עוד בגד מחוספס שרכש על הדרך.

הבחורה מחליפה אתו מבט משותף לקורבנות הבלמים. הוא מחייך אליה
בחביבות. האם זה החיוך המותני שנשלף או חיוך של מבט אמיתי.
הביישנות פעם מנעה ממנו מבט אמיתי על אנשים והוא הסיר אותו מהם
ובחן את הסביבה שלידו וכך החליט שהוא מאוהב בטבע. הרבה פעמים
יותר מעניין להסתכל על הפריפריה והיא מגדירה לך את המרכז אבל
לשורשו של עניין הרבה פעמים האנשים יספרו לך על המקום שאתה
נמצא בו יותר מאשר על השיחים או הציפורים, וזאת הבין רק אחרי
שמצא את המקומות בהם הסביבה היא המרכז והנושא והאנשים נדים
ונעים.
מסתכל עליה ובאוטומטיות מחפש בכיסיו את הסוכריות הצהובות שתמיד
אתו. היא לבושה בהידור, עכשיו הוא בטוח שהיא רוסיה אבל על
אנשים מסוימים האלגנטיות יושבת כמו לבוש קליל והם עטורי נוחות,
יושבים על ספסל רכבת שיכול להיחשב מאוד מלוכלך ולידם מין מלבן
ענק וכתום על גלגלים. זאת הפקינג מזוודה שלה, מבין תומר סוף
סוף מה מסתיר לו את האגף הדרומי של חלל הרציף. הוא צוחק לעצמו,
מרוצה ממנה על שהיא כל כך מותאמת לעצמה, והוא בדיוק כמוה.

"שלך עוד יותר גדול משלי." אומר לה בבדיחות, מפנה מבט אל
התרמיל המאובק שלו.
אחרי רגע היא מבינה וצוחקת. "כן."
הומור עצמי הוא יכולת נדירה לעיתים והיא תמיד מלמדת על אדם
שמצליח לפעמים לצאת קצת משלטון האגו או מראה על ביטחון עצמי
מסוים. לכאן או לכאן, יותר חשוב שהיא הבינה שהוא צוחק איתה
והיא עוד משתפת פעולה.
"מאיפה באת?" שואלת בסקרנות.
הוא חושב לעצמו שזה לא חיוך מותני כלל, אלא מבט שואל אמיתי.
"אני, מסין." עונה בקצרה, לא מוריד את עיניו.
"וואי, כמה זמן היית שם?" שואלת בעיניים נוצצות.
הוא מחייך אליה, שוקל את תשובתו. בכלל עברית באה לו טבעי אבל
עדיין רגיל לעצור רגע לפני שהוא מדבר. "הרבה זמן." לבסוף עונה,
מנסה בהצלחה להישמע עייף.
"אתה נראה כאילו חזרת אחרי הרבה זמן." קובעת בהחלטיות.
הכרוז מדווח על שינויים בקולו האפאתי, הם מקשיבים.
"ומאיפה את?"
"אני חזרתי מלאס וגאס." היא נשמעת מרוגשת ולא עייפה בכלל.
"אפשר להגיד שכל אחד מאתנו הגיע מקצה אחר." פסק והפנה את ראשו
קדימה כאילו הוא רואה את הקצה הפרטי שלו עכשיו אל מול עיניו.
"הכול נראה כל כך מפואר פה, כל פעם זה מפתיע אותי מחדש. לא
מפסיק להשתנות."
היא מביטה בו וגבה אחת מורמת רק קצת אבל הוא שם לב.
"את לא חושבת שפה כל כך מפואר, נכון?"
היא עושה "לא" בראשה. התנועה מוצאת חן בעיניו, הבזקים סגולים
מרקדים בצדי ראשה. הוא מחייך אליה, ידו עדיין מחפשת את
הסוכריות.
"ומה עשית שם?" היא שואלת, עכשיו היא לא מורידה את מבטה.
"בקיצור טיילתי והחלפתי מקומות ובזבזתי כסף. הרבה פחות ממה שאת
בזבזת, אני מתאר לעצמי."
היא עוצרת רגע. "אני דווקא לא בזבזתי כסף."
הוא מקמט את מצחו וחושב. פעם שתיקה כזו הייתה גורמת לו לעזוב
את המקום אבל עכשיו הוא יודע שהשתיקות הן שמרגישות כמו מקום
להיות בו.
"זה בטח אומר שאת מכירה שם אנשים, לא?"
היא מחייכת. "גם..."
הוא מטה את ראשו ומוצא שהוא מסוקרן.
"חבר שלי עובד שם וגם אני עבדתי בשנתיים האחרונות."
עיניו נפתחות בפליאה. המחשבה עליה עובדת מפתיעה אותו יותר
מכול. שוב שתיקה, עכשיו הוא כבר חושב על החבר. החבר בלאס וגאס
והיא חיה בארץ. אז הוא מבין שהבחורה הזו לא נראתה לו בכלל
שחזרה מחו"ל. "קשה להיות רחוק כל כך." הוא אומר בשקט.
היא מרימה כתף בחטף.
"ורגע, אמרת שעבדת בשנתיים האחרונות, כמה זמן היית שם?"
"שש שנים. מעניינות." אומרת, מחלקת את המשפט והוא מבין את
ההפוגה הזו, ההפסקה במילים שלא יכלו להכיל תקופות ואירועים, את
הזכרונות שכבר הספיקו לשכוח. הוא מרגיש אחרת פתאום והיא לידו
עם המזוודה והאיפור והחצאית והמעיל המעוטר והמגפיים הגבוהים.
ואז היא זוהרת יותר. הוא - בטיב עסקינן, כך יגדיר עצמו רק
לעצמו, כי לאחרים יתוודע כהמוני ופשוט. והיא ההפך הגמור, כזה
שנשלם לכדי מעגל, והוא חושב על כל אלו והיא מרגישה לו קרוב
פתאום.

"איזה דבר זה, לחזור אחרי כל כך הרבה זמן." נאנח חרישית, מביט
הישר אל תוך עיניה.
היא מסתכלת עליו ושותקת. הוא מבין עכשיו שהיא, עוד יותר ממנו,
מכניסה עמוק פנימה ושומרת, בשונה ממנו, שלא יצא החוצה. ועוד
הוא מבין שהיא תקופות רבות כבר הייתה במצבו וכבר מכילה את
האירוע בתוכה בשלמותו והוא לעומתה עוד לא ממש מבין במה הדברים
אמורים.
הכרוז שב ומודיע על שינויים אך הוא מתבלבל וסוף סוף יוצא
משלוות הנפש הניהיליסטית שלו ומתחיל להישמע קצת כמו בן אנוש
ולא כמו קריקטורה. הם מסתכלים אחד על השני ומחייכים ביחד,
שניהם רואים את אותה נקודה, כל אחד ממגדלו הוא.
"העברית מוזרה לי פתאום. עד שכבר הצלחתי להישמע נורמלית
באנגלית." היא אומרת וצוחקת.
הוא מבין שרגע זה חשפה לעומתו מעומקיה והוא יודע שזהו רגע נדיר
עבורה אז הוא מחייך את החיוך האוהב שלו וזהו חיוך שכבר לא
בשליטתו.
"תחשבי מה זה להסתדר בסינית."
היא צוחקת איתו. שארית האגו שעוד לא טרח לסלק עכשיו נכנסת
לתוקף ואמנם היא רק שארית אבל גם היא יודעת לשמוח כשצריך.
הם יושבים עוד רגע והוא אומר לה שהוא הולך לבדוק את הלוח
האלקטרוני. הוא קם ומשאיר אותה עם התרמיל שלו, הוא מסתכל עליו
ואז עליה ומרגיש בטוח לסובב את גבו. הוא חושב שזו מחווה יפה
אבל ספק עם היא שותפה למחשבה. הוא חוזר אחרי שגילה שנותרו לו
דקות ספורות מן החזרה הסופית! הוא חוזר מהורהר. הוא מגלה שאת
מקומו תפס פנסיונר אחד שגם לא שולט בחיוכים האוהבים שלו. היא
מסתכלת לעברו בהתנצלות ותחינה אבל הוא מרים את כתפיו בתנועה
מבודחת- - מה לעשות. הוא מוצא מקום אחר, משעין את גבו על קיר
השיש ומחכה. ההמתנה התגלתה לו כתמצית של ההתקדמות וכך אפשר גם
לחשוב שכל חיינו אנו מחכים, מתי לא? הכרוז שוב, והיא מסתכלת
אליו, מחייכת מבעד הזקן שביניהם, יש במבטה הבנה כזו שמחממת את
לבו. הוא שוקע שוב אל הרהוריו על "לחכות" ועל סבלנות בכלל.
מידי פעם הוא מסתכל לעברה ומידי פעם שם לב שהיא מסתכלת בעצמה,
כך עוברת ההמתנה. ולפני כן, האם לא ישבו וחיכו? הוא תוהה עם
עצמו. הרכבת מגיעה, הוא ממהר לקום ומסדר את התיק. היא מחכה
לבואו, הרי הם כבר מכרים ותיקים ועוד רגע יבוא להיפרד כי כבר
לא ייפגשו לעולם והוא מגיע וקורא לה בשמה הכתוב על המזוודה:
"טניה, היה לי הכבוד להכיר אותך, שיהיו לך חיים מלאים." אומר
לה בחיוך הכי כן שהוא מסוגל לשחק ושולף סוכרייה.
"קחי סוכרייה מסין, אני נורא אוהב אותן, הן מעבירות את הזמן."
היא מודה לו מאוד, היא שומרת על ריחוק, היא כבר מנוסה ממנו
בכאלה, הוא חשב שהוא כבר מומחה.

תומר יושב בקרון, מסתכל החוצה, עוד רגע הרכבת תצא ותוך שמונה
דקות בערך הוא כבר יגיע, הוא מרשה לעצמו לגחך על עובדה זו. הוא
מסתכל מהחלון כשהרכבת מתחילה לנסוע. הוא מחפש את טניה שלו
וכאשר הרכבת חולפת על פניה הוא שמח לגלות את מבטה המחפש. הרכבת
ממשיכה הלאה. הוא מתרווח בכיסאו ומוצא שגם זה מגוחך, מוציא את
הפנקס הכרוך שלו.

אנחנו קוראים לעצמנו "עם הספר" וכבר מזמן שלא. כבר מזמן שמשהו
בנו חוזר לארצות הגלות. הנפש שדורות על דורות הונדסה להמשיך
ולחפש לא מותירה לנו מנוח. ויש שיגידו כי זה טרנד אבל אצל
האנשים ההרגשה היא דומה. אני יודע את זה עכשיו, לא משנה אפילו
איפה או איך, הדחף הוא אותו דחף ועכשיו שחזרתי אני לא יודע אם
משהו בכלל השתנה, אבל בכל זאת!