עוד יום עבר. כמה עברו הוא כבר שכח. כשכל כך הרבה זמן עובר
בבידוד מוחלט מהעולם, אדם מתחיל לפתח שיחות עם היצור התבונתי
היחיד שנמצא מספיק קרוב. במקרה הזה, זה היה הוא עצמו. הכל נראה
כל כך מזערי, מגומד. כמה זמן לא ישנתי? זה לא חשוב. הוא חיפש
לזה מילה. בלית ברירה אחרת הוא חיפש מילה להרגשה המכרסמת
בתוכו, כמו טפיל שמצא מקום חמים ונוח להתיישב בו: ריקנות.
ריקנות עמוקה ותובענית. יונקת ממנו כל שביב שמחה שעוד נתלה על
מחשבות שכבר מזמן אבדו בתהום התהייה. אין טעם לחיות, אין טעם
לנשום. הכל מבוזבז, הכל אבוד. הוא הריץ את המקרה שוב ושוב
בראשו, מנסה נואשות לדלות עוד שביב מידע מאותו אוקיינוס לא
ידוע. היא הלכה. והיא הלכה מרצונה. הוא חשב שאחרי כל כך הרבה
זמן היא תוכל לחיות איתו, להבין אותו, להסתגל אליו - זאת לא
הייתה אשמתו; הוא אף פעם לא רצה בזה. מתי היא תבין שלא הוא עשה
את זה? זו הייתה תקופה אחרת, הכללים היו שונים אז. אז הוא היה
גיבור. גיבור בעל כורחו, אבל בכל זאת גיבור. כמו מאות ואלפי
האנשים שנידנו למוות בידיהם של אלפי האוהדים בקולוסיאום ששיחקו
בהם כמו בבובות על חוט לבידורם האישי. תמיד הצחיקה אותו
ההתנהגות של הקיסר, שחשב שהוא השולט בכל כשבעצם האנשים הקטנים
היו אלה ששיחקו בו, מתמרנים אותו. הסוחר המטונף והפשוט, הנפח
שמלוכלך בשמן מכף רגל ועד ראש, כמעט עיוור מהעבודה שבה בילה את
מרבית שעות חייו. היום זה לא ככה, אמרו. היום אנחנו מתורבתים.
הוא צחק כל פעם ששמע את זה. אבל לצחוק זה התלוותה נימה בלתי
אנושית, מכאנית כמעט. הוא שילם למנתח המפוקפק ההוא מספיק? גם
זה לא חשוב. כמו שאומרים, פצעי מלחמה לעולם לא מגלידים. ולפתע,
בהבזק אדיר, זה היכה בו. זה היכה בו כמו מכת ברק שפילחה את אחד
מהעצים שמסביבו. היד שלו. היד שלו זזה.


הרגשת חמימות התפשטה לאט לאט במעלה גופו. מלטפת בחושניות כל
איבר בגופו, כל תא, כל עורק. קרל עצם את עיניו והתענג על הרגע.
הוא חי כל כך הרבה זמן בלי תענוג, בלי סיפוק, שהרגע הזה היה
בשבילו יקר מכל מה שהדמיון יכול להעלות. הגל המשיך במסע המשכר
באיבריו. חום שלא ידע הרבה זמן, יותר מדי זמן. לפתע, צליל שקרל
כבר הספיק לשכוח נשמע מהדהד בבהירות בחשיכה. ד-דם. ד-דם.
עפעפיו של קרל נפתחו לאט לאט, רוחשים בכל מאודם כבוד לאותו
צליל נכסף. הוא ידע מראש שאין טעם לפקוח אותן, כל מה שיראה זה
שחור. כל מה שיגע בו שחור, חולה. השיטפון שהציף אותו עמד
להיגמר. עולה על גדותיו ונשפך אל האדמה הרקובה והלחה. "לא..."
הוא לחש, "עוד... עוד..." החום מילא את כולו. מילא כל חלל, כל
מרווח, כל שבריר קלוש של אובדן, לא משאיר מקום לספק או לפקפוק.
כל הצער נעלם, העצב התמוגג ונרקב כמו גופה מסכנה, וטבע בשקט.
ונשארה התקווה. הוא הרים את ידו הימנית בתנועה חלקה, כאילו לא
שכבה שם בדממה, כאילו לא הושתקה ונלקחה ממנה זהותה. והיא ניתקה
מהקרקע, מתרוממת. ד-דם. ד-דם. ד-דם. הצליל המתוק התחזק והגביר
את הקצב. ד-דם. בעוד הוא ממשיך להתענג על אותה הרגשה קדושה,
נגלה לנגד עיניו המחזה המרהיב ביותר שראה בכל חייו. עיניים
חומות, עמוקות, שואבות ואוהבות, מונחות בשלווה בתוך עור עדין,
מוקפות בנמשים קטנטנים שכאילו נזרקו בברוטליות על הלחיים
והתנפצו כל אחד למקומו וליעדו הוא בשלמות. שיער זהוב נהדר
יורד, גולש במורד העור הרך, לעתים פולש בסקרנות לתוך החיוך
המסחרר והכובש, בוחן בקפידה את השפתיים הדקיקות. לפניו נוצר
היצור המושלם, מסתכל עליו בחמלה ובדאגה, בעדינות ובחום.
ד-ד-דם. ד-ד-דם. ד-ד-דם. קרל הרגיש משהו מכרסם בתוכו. אושר.
הוא כבר שכח את משמעות המילה. לראשונה הוא הרגיש את אותו דבר
שהעסיק את טובי מוחות היקום במשך כל כך הרבה זמן. אושר עילאי,
שמחה אינסופית ומוחלטת. קרל גם הרגיש איך בשבריר שנייה השמחה
מתנפצת ונרמסת לאבק ונהפכת מחדש לאשמה ולחרטה ולבושה. הפנים
נשארו מרחפים באוויר, אבל עכשיו נתלוותה להם הבעה מאשימה,
יודעת. קרה כקרח בתוך המשטח החם והיפהפה ביותר שנוצר בידי האל.
אותן זוג עיניים חומות חדרו דרכו והביטו היישר לתוך תוכו אל
נפשו המתייסרת בעקשנות. קרל עצם את עיניו ובכה.

כשפקח את עיניו הוא הוכה בפתאומיות על ידי השמש המאיימת, מוכרח
לסגור אותן שוב. היד שלו הגיעה וכיסתה על עיניו. היד שלו. הוא
רואה. בעוד הוא מסתגל לרעיון, חלקיקים קטנים נשברו לו על
הפנים, מלטפים בעדינות את מה שהיה פעם בן אדם. הוא פקח את
עיניו שוב, הפעם לאט יותר, נותן לאור להיכנס במנות קטנות
ולשטוף את עיניו האדומות והחלשות. הוא מיד ראה מעליו עצי ענק
מיתמרים לגבהים שאף פעם לא שיער לעצמו שהיו קיימים. השלג נמס
על פניו ברכות, וקרל בירך על כל פתית שמצא את דרכו אליו. הרוח
יללה כשעברה על יד אוזנו, ממשיכה במסעה אל עבר השמש השוקעת
שהטילה את האור האדום המחשמל על האדמה. ציפור סבבה לה אי שם
בשחקים, משמיעה את קריאותיה הנמהרות לחברותיה, ספק מחזרת אחרי
בן-זוגה במעגל אינסופי משווע. "אל תקום" נשמע קול צורם, או
שאולי צרם רק לאוזניו של קרל שלא הופרו בדממה למשך זמן כה רב.
הקול היה מחושב ומתוכנן, כאילו נותן לקרל את הזמן להתרגל לעולם
שבחוץ, אבל רק כדי לנפץ לו את החופש ולשעבד אותו שוב. "אין טעם
לקום. חשבתי שכבר הפנמת את זה". קרל ניסה להיזכר איפה שמע את
הקול הזה בעבר, אבל זכרונו היה פגום והוא רק התענג על הצליל
האנושי. "תמתח את ידיך לצדדים. עד הסוף." קרל עשה כמבוקש, הוא
ידע להתחמק מצרות כשצריך, או במקרה הזה, ובהחלט תכונה לא פחות
חשובה, להקשיב לאלמוני זר שמאיים עליך. הוא הרגיש מימינו משהו
קר ונוקשה. לא כמו מרקם הסלע או האדמה, אלא משהו מתכתי. הוא
ניסה לפענח תעלומה זו כשהקול הפריע פעם נוספת. "אני אחסוך ממך
מאמצים, גאון. אתה זוכר את ברגרסט, אני מניח." קרל קפא למשמע
השם האחרון. הוא יכל לדמיין את החיוך שהתפרש על פניו של האיש
שכרגע עמד במרחק סביר ממנו, צופה בו. מה שהוא לא ידע זה שקרל
לא ידע מה זה ברגרסט. הוא פשוט ידע להתנהג לפי הציפיות של
האנשים, ידע לתת להם בדיוק מה שהם ביקשו. עשרות פעמים הוא כבר
עמד בעמדה של אותו צל מסתורי, כך שידע בדיוק מה לעשות ואיך
לשרוד. "מה אמרת?" אמר קרל, מעמיד פני מופתע בעוד הוא ממשש את
החפץ בחשדנות ביד ימין הלא מיומנת שלו. צחוק קטנטן נשמע בוקע
מהאיש, וקרל היה מרוצה. "ארטמאן ברגרסט." קרל ידע שכל סיבוב
ראש קטן יוביל להפחתה במספר האיברים שלו, לכן המשיך לנסות
ולגלות מה הייתה אותה פיסת מתכת חלקה. "גנרל בצבא הקרליני.
שלושה עיטורים מהגבוהים בשרשרת הפיקוד. 27 שנות שירות. משהו
נקלט שם?" קרל תפס את עצמו מאוחר מדי כשהקדיש יותר מחשבה לאותה
פיסת מתכת מאשר לאיש שאיים עליו כרגע. קול תרועה פילח את
האוויר וקרל הרגיש איך השלג פוגע בפנים שלו ומשאיר שקע חלול
ובודד לא רחוק משם. הציפורים נסו על חייהן והיער עצר את נשימתו
באימה. "Don't you fuck with me, עכבר קטן ומסכן." הקול נהיה
עכשיו מהיר יותר, הדיבור נהפך קולח ומאיים. "כל מה שהדבר הקטן
הזה דורש ממני זה הזזה של האצבע שלי ואז כל המוח שלך יהיה
מפוזר על השלג היפה הזה." קרל חייך לעצמו, וצחק "שנינו יודעים
שאתה לא תירה בי, אתה צר-" כדור פילח את רגלו של קרל, מלווה
בזעקת כאב אדירה שהדהדה ברחבי השמים, מתפשטת ומתרחבת אל
הכוכבים, משתפת אותם בצערה. הכאב שהוא חווה היה חדש לו, או
שאולי אחרי שאתה חי הרבה זמן ללא דבר מסוים, אתה כבר מספיק
לשכוח אותו והוא נעלם מזכרונך, לא מותיר שום סימן או שארית
אחריו. קרל נשאר שוכב שם בדממה, נחל אדום יחיד הפר את השלווה
וזרם מרגלו והלאה, חותר דרכו למקומות שהוא עצמו לא יכל להגיע
אליהם. אחרי זמן מה קרל הניח לעצמו להביט אל המקום שממנו בקע
הקול, ולא ראה כלום. הוא התהפך ושכב על גבו, חסר אונים ופגוע.
השלג התחזק ונחת עליו בלטיפות אוהבות, מנחמות אותו, מנקות
אותו, כמו הציפור שדואגת לגוזל הקטן, שמביאה לו תולעים. הוא
התיישב באיטיות מקודשת, בוחן את רגלו המדממת. לא נותר שום סימן
לאותה פיסת מתכת קטנה שעשתה את המסע מהקנה אל הרגל של קרל. לא
נותר סימן לאותו נחל שנשפך לאורך מורד הגבעה. ולא נותר זכר
לאותו קול שאיתו קרל דיבר רק לפני כמה דקות. קרל פרץ בצחוק רם
ומתגלגל, צועק אל מרחבי האינסוף הכחולים, צוחק על האדם המשוגע
ששוכב על כר השלג לבדו. אולי כשאתה חי מבודד במשך זמן רב כל
כך, אתה נהיה רק זכרון, רק צל; ללא יכולת לתקשר עם העולם.
ללא אדם.