ואני נותרת שותקת.מצקצקת בשפתיים באילמות ואתה נחרש לשמע צרחות
הדממה. שובר את השקט כמו סכין חדה השוברת את הקרח הקפוא בפסים
רחבים. אתה צועק צעקות חדות שמכות עמוק כמו להב גדול ורותח.
אתה קורא בקול שהגיע זמן ללכת, שיש שעת כיבוי אורות גם לנרות
של אהבה.
ואני שוב מצקצקת, באדישות, כמו מטומטמת, ומנסה לדחוף את
ההצהרות שלך מעליי.
מה שלא חודר את העור לא נכנס לי לנשמה, מדקלמת לעצמי משפטים
מהבזוקה, משפטים מהביולוגיה, משפטים מההסטוריה, ממחר, מאתמול.

רק רציתי שתדע שגם ביום ההולדת יכולות להציף את עיניי דמעות,
ובין עוגה לעוגה, גם הלב יכול להישבר לחלקים קטנים מלאים
בקצפת.
אתה הולך באלכסון כמו שיכור בין דרכים מתפצלות וצהובות
שמובילות מהבית שלי לרחוב, מהלב שלי החוצה, לעולם. רגליים
משוטטות בחוסר החלטיות ומתנועעות לכל כיוון, ובלי להניד עפעף
אתה קופץ מעל הגדר ואפילו לא מנסה להוריד את הידית של השער,
מתעופף מהחצר שלי בסלטה הפוכה ואפילו לא מביט אחורה לשלוח לי
ענן של נשימות באוויר.

אתה נפרד, זה מה שאתה יודע לעשות וכנראה בגלל זה אומרים שבנות
יכלו להסתדר פה ממש טוב גם בלעדיך. אתה לא מדבר אם אתה לא מנשק
ובכלל הכל על פי ההחלטות שלך.
כנראה שזה לא מעניין אף אחד מהגורמים לעניין שאני נשארת בבית
עם דלת פתוחה וחתיכות של לב מלאות בקצפת שבתוכן שבור דובדבן.
מתנות יומולדת זרוקות על המיטה ועטיפות צבעוניות קרועות נראות
סיבה טובה מתמיד לבכות עכשיו, לשתוק אחר כך.

"היום יום הולדת", אני לא אשכח שלחשת באוזן ויחד עם אותן מילים
הפרחת לתוך תנוך האוזן שלי מיליון בלונים של אהבה.
"היום יום הולדת" אני שרה לעצמי, מחכה שהדיסק יגיע לשריטה
ולנקודה שקופצת, בדיוק בנקודה ששנאת לשיר והיית עושה הפסקה
פיצפונת ואז ממשיך כאילו שום דבר לא קרה.
מרוב שלא היו לך פשרות ולא היה לך "באמצע" היו לך נקודות
מטומטמות שבהן רק רציתי להיות שוב זו שקפצת עליה בשדה ועשית לה
נעים בגב.
"היום יום הולדת", אמא צועקת וחברות שרות דרך הרמקול שבפלאפון
ושום דבר לא דומה לקול הנמוך, העקום המצחיק שלך שבעצם אומר את
זה הכי טוב שאפשר.

היום שוב יום הולדת. לא כמו אז, לא עם נשיקות מלאות בפרוזן
יוגורט וחתיכות של מקופלת, בלי גושים של פטל שמתקשים לך על
הלחי עד שהלשון שלי עושה ניקוי של פסח בפנים שלך.
שוב יום הולדת רק בלי חיבוקים שיכולים לחמם פיצה מרוב חום ובלי
משיכה מגנטית בין כפות הידיים.
אני עם כתר של פרחים שנבלו במגירה ברגע בו ידעו שלא תחזיק את
היד כשאכבה את הנרות בפעם הבאה, ושמלה מלאה בכתמים שאף אחד
ממני לא יצליח לראות.