זה קורה לכולם.
הם מתחילים להריץ סרטים כשהם רואים אותו.
אז אני, במקום להריץ סרטים, ניצלתי את הרגעים האחרונים כדי
לנצל אותם.

כשישבתי שם מאחורה, דחוס בין כולם, וראיתי אותו עולה, התחלתי
להבין שאלה יהיו השניות האחרונות שלי בעולם.

אז במקום להתבאס על החיים שעומדים להיגמר, התחלתי להסתכל סביב,
לראות מה קורה שם בחוץ, והבנתי שכל הזמן הזה הייתי בבועה משלי,
"מגן מעורבות" בעגה מקצועית.

ותאמינו או לא, ראיתי אחת שקוראת ספר.
אני עד עכשיו לא מבין איך אפשר לקרוא ספר בתנאים כאלה, כל הזמן
קופץ לך, וכל הזמן אתה מתחיל מאותה שורה, ואחרי חצי שעת קריאה
של אותה שורה אתה מתרץ לעצמך שמספיקה חצי שעה כדי להפנים שורה
אחת, ועובר לשורה הבאה.
היא נראתה נורא שקועה בספר ובעצם,,כשאני חושב על זה עכשיו,
אי-אפשר להיות באמת יותר מדי שקוע בספר בסיטואציה הזאת, גם
בגלל שאתה בסוף תקיא מבחילה וגם כי פשוט אי-אפשר.

נראה לי בעצם שהיא ישנה. היא לא ידעה שאלה יהיו השניות
האחרונות לחייה.

ראיתי גבר בשנות העשרים לחייו, מפורסנג במקומות שמי שהמציא
שאפשר לפרסנג בהם, בטח חשב לעצמו:"איך אפשר להקשות על עצמי".
הוא היה לבוש במכנסיים יקרות-זרוקות, חולצה יקרה-זרוקה, והיה
לו תיק שהוא שם על הברכיים בצורה זרוקה. הוא שמע גם מוזיקה
זרוקה כזאת. אני מתאר לעצמי.
כשהוא הסתובב לשנייה, היה לו מבט של "אני זרוק!" ,וממש רציתי
לבוא ולהגיד לו שהוא ממש לא זרוק! אבל זה לא התאים, בכל זאת,
אלו היו השניות האחרונות של כולנו.

לידי ישבה אחת נמוכה, דתייה, עם משקפיים, ספק מפגרת ספק
מופצצת מחומר.
היא פצחה בשיחה איתי ועדיין לא הייתי סגור מה איתה, מה הבעיה
שלה, היא התחילה לדבר איתי על אוסטרליה, ועל אחד שטייל איתה
והיה 2 מטר, והיו לו ראסטות.
ואיכשהוא, עם דמיון ממש מפותח, היא הצליחה להשוות אותו לנבל.
אבל מהר מאוד ניפנפתי אותה, בכל זאת, אלה השניות האחרונות
שלי, אני לא אבזבז אותן על שיחות אנושיות.

הייתי ממש בטוח שאחרי שזה יקרה, נהיה כולנו אחווה ונשב כל היום
ונדבר ונבכה ביחד.
אבל זה לא קרה.
בסוף, כל אחד מצא את עצמו עם בערך אותם אנשים שהוא היה איתם
אז, בעולם.
ובסוף גם החבר'ה של העולם הגיעו.
זה קרה די מהר, חשבתי שיקח יותר זמן.
אין פה תחושת זמן בגרוש, בניגוד לאוטובוס.
באוטובוס זה סיוט.