באחת בלילה אני חותכת סלט. חושבת שזה יעזור לי להוריד את כל
הזבל שאכלתי מקודם. במציאות זה היה בעשר וחצי אבל לצורך הסיפור
אחת בלילה נשמע יותר קודר ודרמטי. גם באחת בלילה יותר סביר
שיגמר לי מלחיות מאשר בעשר וחצי. מין רגע כזה של ייאוש, של
חוסר רצון קצר, של נמאס כבר ואין מה לעשות. כל הדברים האלו
הולכים טוב יותר עם השעה אחת בלילה. עשר וחצי זו שעה שיוצאים
למסיבות. באחת בלילה אתה כבר רוקד ושיכור מספיק כדי לשכוח
שנמאס לך. או שאתה רק נזכר וחותך סלט. אני חותכת סלט. אני
חושבת שזה כאילו יעזור לי. כמה פעמים התעצלתי לחתוך לי סלט כמו
אנשים נורמלים כשהם רעבים והתמכרתי להתקפים שלי. אז עכשיו אני
מדמיינת שהצלחתי לעבור את השלב של ההתקף מבלי לממש אותו ואני
חותכת סלט. מבטיחה לעצמי שמעכשיו אחתוך סלט כל הזמן. זה לא כזה
מסובך בעצם. למעשה, אפילו די קל. מלפפון, עגבנייה ופלפל. קצת
מלח, רוטב, שמן והכול נפלא. אבל אני לא מצליחה לאכול את כל
הסלט הזה כי אחרי כמה ביסים אני נזכרת שאין לי מקום.
ידעתי שזה מסוכן להכניס חבילת עוגיות הביתה. איך אפשר לאכול
חבילת עוגיות בכמה רגעים? ניסיתי למשוך את זה לימים אבל אם
מחשבים את הזמן נטו שלקח לי לפשוט על החבילה זה מסתכם ברגעים.
בשלב מסוים פשוט רוצים לגמור עם זה. שהחבילה כבר לא תהיה שם,
מונחת בשקית תלויה על כיסא ובאותו הזמן, במקביל, מונחת בקצה
המודעות שלי מאחורה, במקום שלה, במוח. לא נותנת לי מנוח.
להכניס הכול לפה. לבלוע. ואין יותר. נגמר. שום חבילה לא תנקר
לי במוח יותר. עוגייה, עוגייה מבלי לשים לב אפילו. אמרתי לאמא
שלא תכניס את זה הביתה. אבל אמא לא יודעת כמה בעייתית יכולה
להיות חבילת עוגיות. מזמן איבדתי את ההתלהבות של ילד כשאמא
מביאה משהו טעים הביתה. הפרסומת של קינדר... אני לא מבינה
אותה. עכשיו זה מלווה אצלי בכעס ובמין שמחה סמויה שיהיה לי
משהו טוב לפחות להתקף הבא. "נו, אמא, אבל לא היית צריכה לקנות
את זה."
"אי אפשר שלא יהיה כלום בבית, משהו עם הקפה..." היא אומרת ואני
חושבת שאפשר גם בלי. "באמת שלא היית צריכה, אוף..." אני אומרת
בכעס ובלבי מתחילה לקנן המחשבה של אחת בלילה וליקוק עוגיות
מטורף. כיסוי עקבות. העלמת ראיות. ואין חבילה יותר. ואני מעזה
קצת לחשוף יותר: "אבל אמא, את יודעת שזה לא טוב שיש את זה
בבית, זה סתם מקשה עליי ואת בכל זאת עושה את זה". אני לא יודעת
אם משפטים כאלו מדליקים נורה אדומה אצל אמא או לא. או שכן והיא
בוחרת להתעלם כמו אמהות של פעם שגם לא מדברות על סקס. רק שאמא
שלי טיפה יותר מתקדמת אז אני לא יודעת באיזה מודל של אמהות
התחילו להכניס גם את העניין של הפרעות אכילה.
ואז בא הקטע של "כואבת לי הבטן". מה שנהיה מזמן משפט פופלרי
אצלי וכמו כל דבר שנהיה יותר מדי פופלרי גם לזה הפסיקו
להתייחס. ואז מחשבות של אובדן וסלט באחת בלילה. אבל כבר כלום
לא עוזר. זה רק משתקע יותר בבטן ובנשמה. ומחשבות של למה לבזבז
כל כך הרבה מחשבות על הפאקינג חרא הזה. די כבר, נמאס לי. למה
אני צריכה לכתוב שני עמודים שלמים על הזבל המטומטם והאדיוטי
הזה שאני עוברת ועל כל שאר הדברים יוצא לי במקרה הטוב ארבע
שורות?!