מה אני עושה עכשיו, לאן אני ממשיך?
איפה אני, איפה הכל?!
הכל מסתחרר בראש, ואין אפשרות לעצור.
מסביב הכל ממשיך ורק אני עומד, דומם.
כנראה שלאף אחד לא אכפת-האיש המוזר הזה שנדם באמצע הרחוב.
שקוף, בלתי נראה, או שלא רוצה להיראות - אבל המראה בולט, ואין
לפקפק בכך...

המשך זאת מן מילה לא ברורה. המשך של מה,להמשיך לאן,מאיפה?
יש בכלל התחלה להמשיך ממנה?
כבר כמה אנשים נועצים מבטים. מה להם ולעניין בי, שימשיכו, להם
יש מאיפה ולאן. עכשיו רק שיר אחד מתרוצץ בראש, שיר על מרים
שמסתובבת בעולם. הכל התרוקן, אבל רק הוא בחר להישאר. האיש בשיר
שואל אותה 'אנה תלכי מרים?', לאן היא באמת הולכת, מרים, אף אחד
לא יודע. אולי גם היא לא ממש.. אולי היא תגיד לי מה יהיה, איפה
ההמשך פה בכל הסיפור הזה.

שחור. פתאום הדברים מסביב מתכהים עד שהם מגיעים למצב של
הזדהות, שחורים. הכל שחור מסביב. הרחוב, האנשים, המכוניות,
אפילו השמים שחורים. וכך גם אני. אבל מי אמר ששחור זה רע?
הכל סמלים ותוויות, כבר אי אפשר לחיות. המוות גם הוא סוג של
המשך, המשך של החיים במקום אחר, אולי אפילו טוב יותר (ככה
אומרים). גם המוות נתפס אצל כולם כרע.
כל דבר שונה ולא ידוע - רע. אנשים קטנים בשכלם, מוגבלים
בראייתם, חסרי כח ורצון לבדוק החליטו, ומאז הלא ידוע הוא לא
טוב, והטוב מוטל בספק. חברה. סתם קבוצה של אנשים עם אינטרסים
משותפים, קשה להם לבד, עם עצמם, אז הם בונים חברה שיהיו עוד
כמוהם,ואז עושים ילדים, בשביל מה(!?), סטיגמות וסמלים, in ו
out, ונכון ויפה, וטוב ורע - רק בגלל שלא טוב להם עם עצמם. 'לא
טוב היות האדם לבדו' - כנראה שיש בזה משהו. אבל מי אמר שטוב
לאחרים איתו.
האחרים, לא טוב להם אתי, עם הלא ידוע שבי.
לא משנה איפה, חיי כבר לא שווים, מדיפים ריח של נבלה.
כבר לא להרגיש, לא את השנאה ולא את כל המחשבות שדופקות ולא
מרפות. הרגש הוא כל מה שנשאר, אבל הוא בלתי נסבל.

ראיתי מספיק.