בסך הכל דקה, שישים שניות
ספורות, בלעדייך, שוות
מוות.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע...
נושמת כהרגלי, אתה במוחי
בוא נעזוב הכל עכשיו,
שלא תעז להגיד "לכי"
כי הכל רק מתחיל, זמן כה רב.

עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה...
זהירות, כשאני מביטה בעיניך
אני עלולה לטבוע בתוך תוכך.
בוא כבר, נסתלק מכאן
זמן הוא דבר מסוכן.

עשרים וחמש, עשרים ושש, עשרים ושבע, עשרים ושמונה...
לבי שלך עכשיו, אהוב יקר
הנח ידך על ידי וראשך על הכר
עטוף אותי בגלימתך החמה
ונפצח במשחק של גדולים, מלחמה.

שלושים ושלוש, שלושים וארבע, שלושים וחמש, שלושים ושש...
אני כותבת אותך עכשיו מתוך סכין שבגרון.
אסור לומר אף מילה, למילים שמו אקדח ברכה
אתה דוחף אותי עכשיו מן הקרון
אחוז בי כי נגמרת הדקה.

ארבעים ושבע, ארבעים ושמונה, ארבעים ותשע, שקט, דום.
נשארו לי רק עוד עשר שניות לחלום.
והבכי שלי הוא מחזיק אותי באוויר;
תופסת ברגלך, אולי קצת נוכל...


              אך לא. דרכת עליי, הנעת רגלך,
        העפת  אותי מעליך, שלחת אותי לחרוט גורלי בדמך.